בן יהוידע על סוכה מב.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. תָּנוּ רַבָּנָן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בְּלוּלָב. לְהִתְעַטֵּף, חַיָּב בְּצִיצִית. לִשְׁמֹר תְּפִלִּין, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין. יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע. קשה הוה ליה למנקט האי ברישא דזה קדים לכולהו בזמן! ועוד יש להקשות למה נקיט לוּלָב קודם צִיצִית? ונראה לי בס"ד דנקיט בדרך לא זו אף זו והיינו דמצות נַעְנוּעַ היא ברגע אחד ואין שם צורך שימור אבל עטיפת צִיצִית היא בכל יום וגם צריך בה שימור קצת שיהיה נזהר שלא ינהוג בטלית מנהג בזיון וגם שלא יהיו ציציותיו נגררין בקרקע, ולהכי נקיט לולב ברישא לומר לא מבעיא שהיא ברגע אחד ואין בה צורך שימור כלל אלא אפילו טלית שהוא בכל יום ובעי שימור קצת אפילו הכי חייב בו הקטן אם הוא יודע להתעטף בו. ולא מבעיא צִיצִית דאין איסור וחיוב כל כך בשמירתו אלא אפילו תְּפִלִּין דבעי שימור טפי ואיכא איסורא רבא בהפחה דשכיחה טובא ואיכא למיחש בקטן דילמא פשע בהכי עם כל זה אם יודע בו שיוכל לשמור תפיליו חייב ליקח לו תפילין. ולא מבעיא כל הני שהם נמצאים בקטן בזמן שהוא בן שמנה או שבע שאז יש לו דעת לידע לשם מי עושין המצות ולמי מברכין דמסתמא כשיגיע לשיעור חיוב מצות אלו הוא מגיע לדעת זו אלא אפילו בזמן שהוא קטן הרבה שהוא בזמן שהתחיל ללמוד הדיבור דודאי אותו זמן אין בו דעת להכיר ולהבין שמו של הקב״ה ומה הוא משמעות שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ופסוק (דברים לג, ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' עם כל זה חייב אביו ללמדו פסוקים אלו אף על פי שהם בפיו כמו זמר כדי לחנכו.

לִשְׁמֹר תְּפִלִּין, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין. מקשים למה בלולב וציצית קתני חייב וכאן אמר 'אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ' ולא אמר 'חַיָּב בִּתְפִלִּין'? ונראה לי בס"ד דנקיט חייב בלולב וציצית כדי שכל אדם הרואה אותו יתן לו לולב לנענע בו בתורת שאלה ויתן לו ציצית להתעטף בו לפי שעה דכל שהרואה משער בדעתו ממראהו וגובה קומתו שהגיע לשנים שהוא חייב להתחנך במצות אלו יזכהו במצות אלו לפי שעה אבל בתפילין שצריכין גוף נקי אף על פי שהרואה אותו משער בדעתו שהגיע לשנים שראוי להתחנך במצות תפילין לא יהיה מזכה במצות תפילין לתת לו תפילין להניחו לפי שעה בתורת שאלה כדרך שעושה לגדול בר חיובא יען אולי זה אין לו גוף נקי ואינו יודע לשמור עצמו מהפחה ורק אביו אשר דר עמו ביחד ומכיר בטבעו והנהגתו אם הוא יודע שראוי לכך חייב ליקח לו תפילין לחנכו, וכן בלימוד פסוק תורה שהוא מזמן שהתחיל לדבר נקיט אביו מלמדו תורה כי באותו זמן הקטן הוא סגור בבית ואין מצוי אחר עמו אלא רק אביו ולכן אמר אביו מלמדו תורה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש דנקיט בתפילין 'לוֹקֵחַ לוֹ אָבִיו' כי לולב וציצית אפשר שיקח משל אביו או של אחרים ויקיים המצוה אך אי אפשר ללבוש תפילין של אחרים כי ראשו קטן ולא אפשר ללבוש תפילין של ראש גדול עד כאן דבריו.

תּוֹרָה', מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא : (דברים לג, ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב ". יש להקשות למה נקיט פסוק זה ולא אמר פסוק ראשון של התורה שהוא (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' דהוא גם כן ז' תיבות. כמו פסוק זה? ונראה לי בס"ד מפני שפסוק 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' לא יש בו אזכרה וגם עוד שנזכר בו שמו של משה רבינו ע"ה שקבל לנו התורה וגם בשמו נרמז שם א"ל שד"י [א"ל 31+ שד"י 314=מֹשֶׁה 345] שהוא שם המאיר במקום שבאה התורה משם שהוא הבריאה. ועוד נראה לי בס"ד נבחר פסוק זה טפי שבו מפורש שכל ישראל אנשים ונשים וקטנים חייבים בתורה דכתיב בה 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' לא אמר זֶרַע יַעֲקֹב או עֲדַת יַעֲקֹב אלא 'קְהִלַּת' יַעֲקֹב, והיינו על פי מה שאמר בס"ד במקום אחר דשם קְהַל כולל על אנשים ונשים וקטנים שהם ג' מיני אדם כי תואר אָדָם ניתן לישראל דוקא והאנשים הם מין בפני עצמו ונשים מין בפני עצמו וקטנים מין בפני עצמו וג' פעמים 'אָדָם' [אָדָם 45×3=קְהַל 135] עולה מספר 'קְהַל', וכאן בפסוק זה מפורש 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' דקאי על קְהַל שהוא שם הרומז על אנשים ונשים וקטנים. גם עוד ראשי תיבות פסוק זה הוא 'תָּקִים צֶלֶם' רמז מעת שאמר התינוק פסוק זה נעשה קימה לצלם שלו ולכן יש בו שבעה תיבות על דרך מה שאמר הכתוב (משלי ט, א) 'חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה'. ועוד נראה לי בס"ד טעם לפסוק זה כי מצאתי כתוב בכ"מ [בכמה מקומות] סגולה שתתעבר האשה בבן זכר שיכוין הבעל קודם הזווג בעוד ידיו טהורות בשם זה בנקודות אלו והוא 'תּצֶלַמֵּמקֻיָ' ושם זה יוצא מן ראשי תיבות 'תּ וֹרָה צִ וָּה לָ נוּ מֹ שֶׁה מ וֹרָשָׁה קְ הִלַּת יַ עֲקֹב' עד כאן. נמצא לפי זה בפסוק זה יש שייכות להוויית הזכר בעולם ולכך כשיתחיל התינוק לדבר שהוא זכר וחייב בלימוד תורה מלמדו אביו תחלה פסוק זה שיש בו שייכות למציאות הזכר והווייתו.