בן יהוידע על סוטה ג:

זְנוּתָא בְּבֵיתָא כִּי קָרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. נראה 'זנות כעס' [613] גימטריא תרי"ג כמנין רמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם כללות הגוף הנקרא בשם בית בקהלת. ומה שאמר אֲבָל בְּגַבְרָא לֵית לָן בָּהּ כלומר אין כאן רעה זו של כקריא לשומשמי בחרבן הבית אלא יענש עונשים אחרים.

בַּתְּחִילָּה, קוֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד (דברים כג, טו) . נראה לי בס"ד איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (סוטה יז.) נמצא שכינה שורה בקרב השם של איש ואשה שהוא שם י־ה וכיון שחטאו נסתלקו אותיות י־ה ונשאר אש ואש.

כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח, ח) : "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ". נראה לי בס"ד תואר אדם הוא תואר המשובח שניתן לישראל דוקא והוא שם המיוחד להם כמו שאמרו רבותנו ז"ל (יבמות סא.) אתם קרוים אדם ואין העובדי כוכבים קרוים אדם, ולפני אותיות 'אדם' יש אותיות 'בהן' [57] שהם מספר אוֹן [57] בחול"ם שהוא לשון חוזק והוא תואר המצוה שנקראת און בחול"ם. ועוד נמי בהן הם מספר אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל שהוא תואר העבירה, ואם האדם זכה מזדמן לידו מצוה הנקראת אוֹן בחול"ם שרמוזה לפני אותיות שם אדם שהוא שם המיוחד לישראל דוקא ואם לא זכה מזדמן לידו עבירה הנקראת אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל ולזה אמר בלעם 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב' (במדבר כג, כא) שלא נמצא אצלם אָוֶן אלא אוֹן בחול"ם. ובזה יובן הפסיק בהושע (הושע יב, ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָו‍ֹן אֲשֶׁר חֵטְא, פרוש אף על פי שעשרתי נזדמן לידי אוֹן בחולם שהוא שם המצוה וזהו מצאתי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָו‍ֹן אֲשֶׁר חֵטְא, שאין מוצאים בי אָוֶן שהוא עון. והנה אף על פי שאותיות בהן שקודם אדם יהיו מספר אוֹן בחול"ם וגם מספר אָוֶן בסגו"ל וקמ"ץ אך ודאי יותר קרוב להיות הרמז על אוֹן בחול"ם שהוא אינו אלא רק תנועה אחת קטנה מהיות הרמז על אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל שהוא שתי תנועות גדולות. גם ודאי הרמז של קודם שם אדם לא בא אלא להורות על אוֹן בחול"ם שהוא שם המצוה ובעבור זה נתן הקדוש ברוך הוא שם אדם לישראל להורות להם שיעשו אוֹן בחול"ם ולא הורה להם בזה על אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל והוא הדבר אשר ביארנו בדברי בלעם שאמר 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב' כלומר כשנתן ליעקב שם אדם לא הביט להורות בו על אָוֶן אלא על אוֹן בחול"ם. וכיון שנתן הרמז של אוֹן בחול"ם שהוא שם המצוה לפני אותיות אדם המיוחדים לישראל הורה להם בזה כי המצוה אינה מלפפתם והולכת עמהם אלא מקדמתו לאדם והולכת לפניו ולכן היא רמוזה לפני אותיות שם אדם. וזהו שנאמר כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא , כי כן הרמז שלה הוא מונח לפני אותיות שם אדם המיוחד לבר ישראל שנאמר 'וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ' (ישעיה נח, ח) מפני שצדקיך שהוא אוֹן שלך רמוז באותיות שלפניך שהם לפני אותיות שם המיוחד לך. ובזה יובן בס"ד כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז (תהלים כא, ד) פירוש ב ִּרְכוֹת טוֹב היא מצוה, תְקַדְּמֶנּוּ שמקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא ששם תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז כמו שאמרו רבותנו ז"ל (ברכות לד:) עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ופירש רבינו האר"י ז"ל שהעטרות הם אורות הנבראים מן המצות.