בן יהוידע על סוטה יג.

וְכֵיוָן שֶׁהִטִּילוּהוּ לַיְּאוֹר, עָמַד אָבִיהָ וּטְפָחָהּ עַל רֹאשָׁהּ (שמות ב, ד) . נראה לי בס"ד טעם לטיפוח על ראשה לעת עתה כי ידוע מה שכתב הרב מהר"ן [מורינו הרב נתן נטע] שפירא ז"ל דמ־ם סתומה רומזת לזמן הגלות וביציאת מצרים נפתח מן הצד ונעשית מ־ם פתוחה ובזה יצאו אבותינו ממצרים אך לא היתה גאולה שלימה אבל לעתיד בגאולה אחרונה נפתחת אות מ־ם סתומה באלכסון מעבר לעבר ותהיה שני דלתין ואלו הן ב' דלתין הרמוזים בשמו של דוד המלך ע"ה ועל זה אמרה תורה לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) ואז תהיה גאולה שלימה! עד כאן דבריו. והנה מ־ם סתומה הרומזת לגלות היתה בסוף שמה של מרי ם אבל מ־ם פתוחה שנעשית בעת גאולת ישראל ממצרים היתה בראש שמה של מ רים וכנגד זה יש גם כן שני מ"ם בשם מ צרי ם בראש ובסוף ולכן בעת שמצא אביה סימן קיום לנבואתה שהתנבאה על הגאולה נשקה על ראשה לרמוז כי עתה נעשה סימן של מ־ם פתוחה שבה תהיה הגאולה אשר עומדת בראש שמיך! וכאשר נעשה סימן לביטול נבואתה חס ושלום שהוטל מושיען ליאור טפחה על ראשה, דהטיפוח מורה דאות מ־ם פתוחה שבשמך חזרה ונסתמה כדבר שהוא פתוח אם תטפחנו יהיו נדבקים ראשי הפתיחה זה בזה ותסתם הפתיחה. ולכן אמר לה 'הֵיכָן נְבוּאָתֵיךְ' אשר התנבית על מ־ם פתוחה? כי עתה נראה שחזרה להיות מ־ם סתומה! ונראה לי דודאי עמרם הצדיק האמין דנבואתה אמת והקדוש ברוך הוא יעשה לו נס לבנו וינצל ולא יטבע חס ושלום ורק עשה כן ואמר כן כדי להשביע עיניהם של של שטן וגונדא דיליה שישמחו לפי שעה ואז יתעוררו בזה מליצי יושר שיתקיים מאמר הכתוב: בִּנְפֹל אויביך אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה הֳ' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי כד, יז-יח) , שעתה בטענה זו תתהפך שמחת האויבים הם השטן וגונדא דיליה לתוגה ולעצבון אליהם וגבר ישראל כי יעשה הקדוש ברוך הוא למושיען נס בתוך נס וכאשר היה!

אָמַר לָהּ: בִּתִּי הֵיכָן נְבוּאָתֵיךְ? (שמות ב, ד) . קשא הוה ליה למימר 'נתאמתה נבואתיך' כי לא נתקיימה בפועל אלא אחר שמונים שנה שיצאו ברד"ו ואותה שנה היתה שנת ק"ל? ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתב הרמב"ן והר"ן ז"ל בענין החיצים אשר ירה מלך ישראל כנגד ארם דמשק על ידי אלישע הנביא ע"ה (מלכים ב' יג, יט) , ובענין השלכת הספר שצוה ירמיה לברוך להשליכו לתוך פרת ויאמר: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל (ירמיה נא, סד) , שכל דבר נבואה שנעשה בו פועל דמיוני מוכרח שיתקיים דאם הוא לטובה לא יגרום החטא לבטלו ואם הוא לרעה לא יועיל שום זכות לבטלו. וכן כאן דנעשה פועל דמיוני לנבואתה אשר בעת שנולד 'נתמלא כל הבית כולו אורה' שזה מורה שהוא יקבל ויוריד אור התורה לעולם אשר על ידי כך יחוייב להיות להם גאולה על ידו ממצרים נמצא בזה השעה נעשה לנבואתה ענין קיום שבזה הפועל שנעשה מן השמים בדרך נס נעשה קיום לנבואה שלה שמוכרח שתהיה ולא יגרום החטא לבטלה.

וְהַיְינוּ דִּכְתִיב "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" לֵידַע מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ (שמות ב, ד) . יש לדקדק הוה ליה למימר 'מָה יִהְיֶה בִּנְבוּאָתָהּ' מהו בְּסוֹף? ונראה לי בס"ד דנתנבאה עליו ז' תיבות כנגד ז' שמות שיש לו והוא שאמרה 'עֲתִידָ ה אִמִּ י שֶׁתֵּלֵ ד בֵּ ן שֶׁמּוֹשִׁי עַ אֶ ת יִשְׂרָאֵ ל ' שהם ז' תיבות וסופי תיבות שלהם הוא 'ינהל דעת' כי ישראל שיצאו ממצרים היו מניצוצות הדעת ולכן משה רבינו ע"ה שהיה בסוד הדעת הוא נאלם ולא אחר נאלם. ולכן היו נקראים דור דעה על שם הדעת וזה נרמז בסופי תיבות נבואתה ' ינהל דעת ' כלומר ינהל וינהיג את ישראל שהם בחינת דעת. ועוד יהיה מסופי תיבות נבואתה צירוף אחר והוא ' עת דין לה ' כלומר יהיה מושיע אומת ישראל גם שהוא עת דין לה. ולזה אמר לדעה מה יהיה בסוף נבואתה שבסוף דברי נבואתה רמוז אותו הדור שהוא מוציאם ממצרים מה הוא, ולמה צריך שתהיה התשועה על ידו דוקא וגם רמוז העת והזמן דאף על פי שהוא עתדין וקשה אין זה מעכב בידו מהיות על ידו התשועה והגאולה.

בַּתְּחִילָּה עַד שֶׁלֹּא רָאוּ בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד, וּלְבַסּוֹף שֶׁרָאוּ בִּכְבוֹדָן נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד (בראשית נ, י) . קשא מה נתחדש להם עתה, אם בשביל שראו שנתנו בני עשו וישמעאל כתריהם בארונו של יעקב אבינו ע"ה, אין זה הכבוד נוגע לשבטים ובניהם אלא נוגע ליוסף הצדיק ע"ה כי הם עשו כן בשביל שראו כתרו של יוסף הצדיק ע"ה שם ואם כן מה הוסיפו אחיו כבוד אצל מצרים בעבור הנחת הכתרים? הא בלאו הכי יוסף הצדיק ע"ה גדול בעיני מצרים והוא השליט על הארץ! ונראה לי בס"ד כי שרי מצרים לא ידעו שהטלת של הכתרים של בני ישמעאל ועשו היתה בעבור כבודו של יוסף הצדיק ע"ה אלא חשבו שעשו כן בשביל כבודו של יעקב דחשבו אותו הוא גדול המשפחה של אברהם ולכך הניחו כולם כתריהם על ארונו להורות שהוא גדולם וכולם טפלים לו. אמנם קודם שהטילו בני ישמעאל ועשו כתריהם היו חושבים שרי מצרים ליעקב ובניו הם פסולת המשפחה של אברהם יען כי ראו בישמעאל יש נשיאים שהם מלכים ובעשו יש אלופים שהם גם כן מלכים וביעקב ובניו לא יש שרים ומלכים אלא אדרבה היו גרים במצרים, לכך היו בני יעקב נחשבים בעיניהם פסולת משפחה חס ושלום ולא היו נוהגים בהם כבוד. ועתה שראו שאותם המלכים של בני ישמעאל ועשו נתנו כתריהם בארונו של יעקב אבינו ע"ה נמצא הודו בזה שיעקב הוא גדול המשפחה וממילא גם בניו יתנשאו בזו המעלה כי הם בניו של גדול ולכך היו נוהגים בהם כבוד.

מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגוֹרֶן זֶה (בראשית נ, י) . נראה לי בס"ד דבר זה היה בהשגחה פרטית מן השמים להיות בזה דמיון של שלימות המעלה לעתיד והוא על דרך מה שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו מדרש אליהו על פסוק וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם (שמואל א' כט, ד) כי הסטרא אחרא אין לה קיום אלא רק על ידי ניצוצי הקדושה אשר בלועים בקליפה שלה, ומפורש בספרי המקובלים ז"ל דנצוצות הקדושה דרכם להיות בלועים בראש הקליפה ושאר הגוף של הקליפה הוא חשוך וריקם. ולכן הנחש שהוא דוגמה לסטרא אחרא הארס שלו בראשו דוקא ולזה אמר פלשתים מכח השר שלהם אשר שם בפיהם דברים אלו והם לא ידעום וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה הוא דוד המלך ע"ה אֶל אֲדֹנָיו הוא הקדוש ברוך הוא הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם כלומר על ידי בירור ניצוצי קדושה שמברר מן הראשים שלהם אשר בסטרא אחרא! עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן] . אם כן לעתיד בשלימות הבירור אז כל ניצוצי קדושה שבראשים של הקליפות יתבררו ויהיו מונחים אצל אביהן של ישראל ולכן נעשה דמיון לדבר זה במה שהקיפו ארונו של יעקב אבינו ע"ה כתרים שהם תכשיטי ישמעאל ועשו שהם יהיו עיקר כל האומות באחרית הימים קודם ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן] . ומה שֶׁנִתְלוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב ע"ה, להורות שהוא חי בעולם הזה וחי בעולם הבא וב' פעמים חי עולה מספר ל"ו [18×2=36] . ועוד להורות על מעלתו שהוא אחוז בתפארת שכולל ששה קצוות שהם חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שכל אחד כלול מששה הרי ששה ושלושים. ועוד מספר ל"ו שהוא ב' פעמים חי לרמוז על ח"י מסעות הנשמה בצאתה מן הגוף ועל מושבה בגן עדן שהוא ח"י מאות אלף. אי נמי יעקב אבינו ע"ה שמו משלים מספר ח"י אותיות. כיצד? אברהם יצחק יעקוב מלא ישראל הם ח"י אותיות וכל שם הוא כפול אחד לגוף שלמטה ואחד לשורש שלמעלה הרי משלים ב' פעמים ח"י לכך משמים גלגלו הדבר הזה שיהיו נתלים ל"ו כתרים ועל יעקב אבינו ע"ה שהוא משלים מספר ח"י נרמז הכתוב וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם (שמואל א' כה, ו) .

"וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד" תָּנָא אֲפִילּוּ סוּסִים וַאֲפִילּוּ חֲמוֹרִים (בראשית נ, י) . פשט המאמר נראה כמו שכתב הרי"ף ז"ל שלא האכילו אותו היום הסוסים והחמורים באופן שהיו נוהקים ומצטערים אותו היום כאלו הם מספידים. ויש לצרף עם זה מה שכתב מהרש"א ז"ל שהלבישו את סוסים וחמורים מלבושים שחורים כמו שעושים למרכבת שרים ומלכים במיתתם עיין שם. ואפשר לומר דסוסים וחמורים הוא לשון מליצה וקאי על בני אדם והם בני אדם שהם מושכים העגלות קרי להו בשם סוסים ויש שהם כתפים נושאים משאות על גביהן וקרי להו בשם חמורים וקא משמע לן דאפילו בני אדם פחותים כאלו שהם פראים הרגישו בחסרון הצדיק מהם והספידו אותו מספד גדול.

שָׁקַל קוּלְפָּא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ (בראשית נ, י) . הא דשקל קולפא ולא דבר אחר, נראה לי בס"ד כי עשו המלכים אשר בזרעו נקראו בשם אלוף והטעם פרשתי בס"ד במקום אחר שהוא סימן רע אליהם כי ' אלוף ' אותיות ' אופל ' דלעתיד האלוף שבעובדי כוכבים יתהפכו אותיות אלוף שלו לאותיות אופל שיהיה לו העולם לחושך דכתיב וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים (ישעיה ס, ב) . גם ידוע שר שלו הוא ס"מ [100] דשני אותיות אלו הם הרע שבו והם מספר ק' דקנה דכתיב גְּעַר חַיַּת 'קָנֶה' (תהלים סח, לא) שלעתיד ישבר ויהיה 'הנה' כמו שנאמר רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן 'הִנֵּה' הִנָּם (ישעיה מא, כז) . ולכן חושים הרגו ב' קוּלְפָּא ' שהוא אותיות אַלּוּף שיש לו למטה ואות ק ' שהוא ס"מ שיש לשרו למעלה שלעתיד שניהם יהיו מוכים האלוף יתהפך לאופל ואות ק' של ' קָ נֶה' ישבר ויהיה אות ה' ד' הִ נֵּה' והיה דבר זה על ידי חושים שהוא אותיות משיח לרמוז שתיקון זה יהיה לעתיד בביאת המשיח. אי נמי מחייה ב' קוּלְפָּא ' שהוא אותיות 'קול אף' לרמוז קול יעקב בתורה נהפך על עשו אף. כי קולו הוא באלף שהוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) ויסתלק הלמד ממנו שהוא קול הלימוד של יעקב אבינו ע"ה וישאר אף על עשו.

נָתְרָן עֵינֵיהּ וְנָפְלוּ אַכַּרְעָא יַעֲקֹב, פָּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ (בראשית נ, י) . נראה לי בס"ד נרמז בזה על עי־ן של רש ע ים שתסתלק מהם וישארו רשים דכתיב עֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה (איוב יא, כ) . או יובן לרמוז על קטרוג ב' דמעות שירדו מעיניו שבעבורם נחרב בית שני בידו וכנזכר במדרש תנחומא שיפול הקטרוג הזה ולא יזכר ולא יפקד עוד ואז תחזור עטרה של ישראל ליושנה. אי נמי לרמוז על ע' אומות שיפלו תחת רגליו של יעקב אבינו ע"ה. וּפָּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ רמז על שבעים פנים של התורה שעוסק בהם יעקב שבהם ימלא שחוק פינו ויתקיים הפסוק יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל (תהלים יד, ז) וכל זה היה על ידי 'חושים' בן דן שהוא אותיות 'משיח'.

בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. הא דנקיט בֹּא ולא אמר רְאֵה וכו' היינו שיש אדם אומר אם יהיה לי מאה אלף זהובים אעשה מצות כך וכך, וזה שקר! דאומר כן בשביל שאינו יודע ומכיר ערך המאה אלף זהובים אצל האדם עד כמה מגיע, ולזה אמר בא לידי מדה זו שהיה ממון רב לפניך שאז אם תתפוס חמדת הממון תבטל המצוה ואם תעשה המצוה תפסיד הממון אם אתה דוחה אהבת הממון כנגד אהבת המצוה ואז תדע ערך השבח הזה שאני משבח את משה רבינו ע"ה בחבוב המצות כנגד אהבת הממון. והא דנקיט מִצְוֹת לשון רבים ומעוט רבים שנים ובאמת היא מצוה אחת! נראה לי דיש שתי מצות האחת גמילות חסדים עם יוסף הצדיק ע"ה והשניה קיום השבועה שהשביעם. ומה שסיים וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט (משלי י, ח) נראה הכונה מאחר ד'חֲכַם לֵב' הוא משה רבינו ע"ה לקח מצות גמילות חסדים של יוסף הצדיק ע"ה בדרך נס שצף הברזל, על כן 'אֱוִיל שְׂפָתַיִם' שמהרהר ואומר שהוציאם שלא כדין קודם זמנם 'יִלָּבֵט' דאם כן איך עביד קודשא ברוך הוא נס בהוצאת ארונו של יוסף שזה היה תלוי כשיגיע זמן הגאולה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט) לעזרתו. ונראה לכן חֲ כַם לֵ ב יִ קַּח מִ צְו‍ֹת ראשי תיבות 'ילחם' שבזה יש לו פתחון פה שילחם עם פרעה ויוציאם כי זו עדות ברורה שהגיע זמן יציאתם וסופי תיבות 'חבתם' שהוא ראשי תיבות ח כמה ב ינה ת פארת מ לכות כי משה רבינו ע"ה היה בסוד יסוד העליון המחבר חכמה ובינה שהוא הדעת ויוסף הצדיק ע"ה היה יסוד התחתון המחבר תפארת ומלכות וכיון שהיו מכוונים זה כנגד זה לכן וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף 'עִמּוֹ' דייקא ולכך הוא לבדו נתעסק בו להמציאו ולהעלותו.

וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר. קשא והלא נביא היה וידע ברוח הנבואה או זקנים שבדור הגידו לו שהיו יודעים זה ומה זו שאלה? ונראה לי בס"ד כיון דקאמר כל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות למצא ארונו של יוסף שמע מינה שנודע לו על ידי טורח ועסק הרבה ואם ברוח הנבואה או ידיעה מכל ישראל זה ידע ברגע ולמה צריך להתעסק! ולכך שאל איך ידע? ואל תתמה למה הניחו הקדוש ברוך הוא לטרוח הרבה עד שידע ולא גילה לו ברוח הנבואה? דזה עשה ה' לטובתו להרבות שכרו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה שהלך ביגיעה כדי למצוא הארון. ומה שעשה השם יתברך גילוי זה על ידי סרח בת אשר רצה השם יתברך בזה כי סרח בת אשר בישרה את יעקב אבינו ע"ה במציאות יוסף הצדיק ע"ה היא תבשר את משה רבינו ע"ה במציאות ארונו כי יעקב מלבר ומשה מלגאו.

וּקְבָעוּהוּ בְּנִילוּס הַנָּהָר כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו. נראה דנילוס הוא נהר גדול ויוצא ונמשך ממנו נחלים שהם קטנים ממנו והם קבעוהו בנילוס הנהר הידוע שהוא הגדול. ונראה לי בס"ד שמצאו טעם מספיק בזה דהאותיות הם שוים שאם תעשה מן נו־ן ולמ־ד אות פ' יהיה נילוס אותיות 'יוסף' ולכך אמרו בזה יהיו מימיו מתברכים בו. ועל דרך הסוד יוסף הצדיק ע"ה הוא בחינת היסוד הנקרא נהר לכך חשבו שיתברך הנהר בו ולכן דקדקה סרח בלשונה הטוב ואמרה וּקְבָעוּהוּ בְּנִילוּס הַנָּהָר ולא אמרה בנילוס בסתם.

הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס, אָמַר לוֹ: יוֹסֵף יוֹסֵף. כפל הלשון לחיבה וזירוז. או יובן כפל 'יוֹסֵף יוֹסֵף' שכיון למספר י"ב צרופים של שם הוי־ה שעולין מספר 'יוסף יוסף' [312] . אי נמי אתה יוֹסֵף שעמדת לישראל בחייך שהיתה מגן להם ואתה יוֹסֵף עתה שתעמוד להם מגן בקריעת ים סוף שנקרע הים בזכות יוסף הצדיק ע"ה כמו שאמרו רבותנו ז"ל (בראשית רבה פז, ח) על פסוק הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קיד, ג) בזכות וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (בראשית לט, טו) .

וְאַל תִּתְמַהּ הֵיאָךְ בַּרְזֶל צָף (מלכים ב' ו, ה) . קשא מי יתמה על נס זה דזוטר איהו לגבי רבוי הנסים הגדולים שנעשו על ידי משה רבינו ע"ה במצרים ובקריעת ים סוף ובמדבר! ומה חידוש יש בנס זה שהאדם יתמה בו שהוצרך בעל המאמר להסביר הדבר מענין אלישע הנביא ע"ה בקל וחומר? ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ותירץ דכל אותם הנסים הגדולים שעשה משה רבינו ע"ה קודם זה ומה שעשה אחר כך בקריעת ים סוף ובמדבר הכל עשאם על פי דבורו יתברך שצוהו לעשות כן וכן, אך נס זה לא היה בו צווי מהשם יתברך אליו ולכן אמר וְאַל תִּתְמַהּ. ולפירושו עדיין קשה למה לא אמר וְאַל תִּתְמַהּ וכו' בדברי רבי נתן שאמר בקברניט של מלכים היה קבור ונזדעזע הארון בנס שנעשה בו רוח חיים והכירו ולקחו, והוה ליה למימר גם כן על נס זה וְאַל תִּתְמַהּ! ונראה לי בס"ד כי באופן זה דנקיט תנא קמא היה שני נסים האחד שנעקר הארון מקרקעית הנהר ועלה מאיליו למעלה והשניה שנשאר בכל כובד שלו צף על פני המים כמו חתיכת עץ קלה שצפה על פני המים ולא היה צריך לענין המבוקש נס זה השני שהיה הארון של ת"ק ככרים ברזל צף על פני המים אלא יעלה הארון מקרקעית הנהר וישב על שפת הנהר בקרקע ויטלהו משה רבינו ע"ה! אך עשה השם יתברך כך שיעלה וישאר צף על פני המים עד שיבא משה רבינו ע"ה ויתקרב אליו וימשכו ליבשה ויטלהו כדי להגדיל הנס ולפארו שיהיה יתרון זה ליקר ולתפארת כמו ענין נס הדלקת החומץ בנר שבת אצל רבי חנינא בן דוסא שנשאר דולק עד מוצאי שבת ללא צורך כי אם רק ליקר ותפארת הנס (תענית כה.) , ולכן אמר תנא קמא מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף ולא אמר 'מיד עלה ארונו של יוסף' על שפת הנהר אלא אמר 'צָף' להודיע שנשאר צף בנהר על פי המים ועל זה הנס השניה שהוא אין בו צורך להמבוקש כי אם יתרון נס הוא ליקר ולתפארת אמר אַל תִּתְמַהּ הֵיאָךְ בַּרְזֶל צָף בנס שלא לצורך. ועל זה הביא דוגמא מה שהיה אצל אלישע הנביא ע"ה שגם אצלו נעשה כזאת ממש שהיה נס יתר שלא לצורך דגם בו כתיב וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל (מלכים ב' ו, ו) וכיון דלא אמר 'ועלה הברזל' אלא אמר 'ויצף הברזל' שמע מינה שנשאר צף על פני המים שיעור מה עד שפשט ידו ולקחו ונמצא גם אצל אלישע הנביא ע"ה היה יתרון נס בכהאי גונא ואם כן אל תתמה מה שהיה אצל משה רבינו ע"ה יתרון נס שלא לצורך דקל וחומר הוא וּמָה אֱלִישָׁע תַּלְמִידוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְאֵלִיָּהוּ תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, צָף בַּרְזֶל מִפָּנָיו, מִפְּנֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה מְהַלְּכִין זֶה עִם זֶה. קשא איך יקדימו של מת? והוה להו למימר אחד של שכינה ואחד של מת! ונראה לי בס"ד כי העוברים ושבים המה ראו בתחלת המסע שלהם לא היה מהלך עמהם אלא ארון אחד שהוא של יוסף אך אחר כך היה הולך עמהם שתי ארונות כי ארון הלוחות היה אחר שניתנה תורה, ולכן היו שואלים מה טיבן של שני ארונות הללו הראשון שהיה הולך לבדו עמכם והשני אשר הוספתם אחר כך דמדוע תחלה היה ארון אחד ואחר כך נעשו שתי ארונות וזהו ' מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ ' שלא היו בתחלה שתים ועתה נעשו שתים? והשיבו להם לפי שאלתם הארון הראשון אשר ראיתם תחלה במסעות הראשונים היה שֶׁל מֵת אך זה הארון השני אשר אתם רואין עתה הוא שֶׁל שְׁכִינָה. אי נמי ארונו של יוסף הצדיק ע"ה היה גדול יותר ולפחות היה ארכו ארבע אמות כפי שיעור קומתו אך של לוחות היה אמתים וחצי ארכו ולכן כשהיו עוברים ושבים שואלין ' מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ ' ודאי היו מפרשים בשאלתם מה טיבו של ארון הגדול ושל ארון הקטן? ותלמודא קיצר בדברי שאלתם. ולכן כיון שהם שואלים מי זה הגדול ומי זה הקטן דודאי היו מזכירים את הגדול ברישא לכך היו משיבין להם כסדר שאלתם זה הגדול הוא שֶׁל מֵת וזה הקטן הוא שֶׁל שְׁכִינָה. גם יש לומר בודאי של הלוחות הולך קודם ואחריו של יוסף הצדיק ע"ה ולכן העוברים ושבים יתפלאו בשאלתם שיאמרו ' מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ ' דהולך הקטן ברישא ואחריו הגדול? לכך משיבין זה שהולך באחרונה הוא שֶׁל מֵת אך זה שהולך בראש הוא שֶׁל שְׁכִינָה.