בן יהוידע על סוטה יב:

בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע. קשא לימא 'וַחֲבָטָן' בסתם וידענא דהוה בַּקַּרְקַע, דכל חבטה היא בקרקע? ונראה לי בס"ד דגבריאל מלאך קדוש הוא ולא חבטן בידים ממש אלא חבטן בכונה של שם 'קרע' שהוא שם משמות אָנָּא בְּכֹחַ וידוע ששם זה הוא בגבורה וגבריאל הוא בסוד הגבורה כנודע וכוחו גדול שלא הוצרך לכל אותיות השם הזה לפעול בו אלא פעל באות אחד הראשון שבשם זה שהוא אות ק' וזהו שאמר 'חֲבָטָן בַּקַּרְקַע' קרקע הוא אותיות ק' קרע רוצה לומר חבטן בכונה דאות קו"ף של קרע בלבד ולא הוצרך להזכיר השם כולו ודריש הליכה זו (שמות ב, ה) לשון מיתה כי 'הליכה' בהפוך הכליה וכן 'הולכות' כולות.

מַאן דְּאָמַר 'יָדָהּ' דִּכְתִיב "אֲמָתָהּ" (שמות ב, ה) . נראה לי בס"ד דהגם דלשון ' אֲמָתָהּ ' משמעותו יותר על שפחה מכל מקום מאחר דיש לפרושי נמי על ידה למה כתב הפסוק דבר שיש לטעות בו, והוה ליה למימר לשון ברור 'וַתִּשְׁלַח אֶת שִׁפְחָתָהּ'? אלא ודאי פירוש אמתה ידה! ומאן דאמר ' שִׁפְחָתָהּ ' דייק להפך מאחר ד'אֲמָתָהּ' יש לפרשו יותר על שפחה הגם דאיכא לפרושי נמי על ידה למה לא אמר הכתוב דבר ברור דהוה ליה למימר 'ידה'? אלא ודאי פירושו 'שִׁפְחָתָהּ'! וחזר אחר כך ועשה סברה זו קושיא על מאן דאמר 'ידה' דלפי דבריך דדייקת משום דכתיב 'אֲמָתָהּ' ולא כתיב 'שִׁפְחָתָהּ' שהוא דבר ברור תקשי לך דפרשת ידה למה לא אמר ידה שהוא לשון ברור? ותרץ לכך כתב 'אֲמָתָהּ' ללמדך אישתרבב ידה שהלכה ידה בנס בדרך שראוי לשפחתה לילך דנעשית ידה במהלך זה כמו שפחתה ולכן זכר 'יָדָהּ' ידה בלשון 'אֲמָתָהּ' שיצדק יותר על שפחה ללמד שידה היתה כמו שפחה שנשתרבבה והלכה והגיעה למקום התיבה ותאחז בה ותפתחנה.

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" "וַתֵּרֶא" מִיבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ. נראה לי בס"ד מדכתיב אֶת (שמות ב, ו) יליף על אותיות הסמוכים לאותיות 'יֶּלֶד' שהם אותיות 'כמה' [65] מספר שם אדנ־י [65] שהוא סוד השכינה. גם אומרו אֶת הַיֶּלֶד דהמלוי של יֶּלֶד הוא 'מודד ת־ל' [י ו ־ ד ל מ ־ ד ד ל ־ ת ] רמז לה׳ גבורות שהם חמשה שמות שם אלקים שעולים ת"ל שהם דין וצריכין מיתוק כדי שיצאו ישראל והמדידה היא בסוד התיקון. ומאן דאמר שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מָהוּל אף על גב דהמצריים היה דרכם למול מזמן יוסף הצדיק ע"ה לא היו מלין קטנים אלא גדולים.

"וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים" צוֹפִין וְאֵינָם יוֹדְעִין מַה צּוֹפִין, מַהְגִּים וְאֵינָן יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים (ישעיה ח, יט) . קשא בשלמא 'אֵין יוֹדְעִים מַה צּוֹפִים' ניחא שטעו בראייתם שחשבו שנטבע במים ולא ידעו דעל מי מריבה קאי אך 'אֵין יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים' מה טעות נמצא להם בהגיונם? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר 'התורה והמצוה' בשם פליון היהודי, מה שקראתו משה מפני דהמים בלשון מצרי 'מו' והמשכה בלשון מצרי 'שה' ולכך קראתו מֹשֶׁה בחולם שהוא רוצה לומר משוך מן המים עיין שם. והנה ודאי שם זה לא בתיה בלבד קראתו בו אלא גם פרעה וכל בית אביה ושרי מצרים היו קורין אותו כן אשר שמו זה מגיד שהיה משוך מן המים וצריכין לחוש אולי זה מושיען של ישראל שראוהו טבע במים דאחר שטבע בא אחר והוציאו אך באמת הוגים ואינם יודעים מה מהגים!

אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כּוּלְּכֶם (במדבר יא, כא) . קשא אדרבה הם יאמרו בשביל שרצו להטביעך גזרו על כולנו! ונראה לי בס"ד גזרה של מים היתה בעצת בלעם דאמר 'בואו ונדון אותם במים' והסכים פרעה בדעתו לגזור עליהם גזירה זו ומה דבני ובני ראו שמושיען לוקה במים אז חשבו כי עתה ראוי לקבוע הגזרה של המים כדי להטביעו עם הילדים, אך כיון שלא ידע אם מושיען של ישראל הוא יהודי או אינו יהודי לכך גזר גם על המצריים ואחר שראו אותו נפל אחר שהנחתו אמו בתיבה של גמא והגידו לפרעה שטבע במים ביטל הגזרה מכולם כי עתה אינו חושש פֶּן יִרְבֶּה וכו' (שמות א, י) כיון דמושיע אין להם מי יגאלם ולכך ביטל הגזרה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה. קשא אם עתיד לומר שירה או לקבל תורה אם כן לא ילקה ואם ילקה לא יאמר שירה ולא יקבל תורה! ויש לומר דאפשר שילקה ויטבע ואחר כך יבא מלאך ויוציאנו מן המים. אי נמי יטבע לגמרי ותחזור נשמתו בגוף אחר ויקבל תורה ויאמר שירה והם רוצים שינצל גוף זה וגם לא יטבע כלל.

לְמִי יוֹרֶה דֵעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה, לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם (ישעיה כח, ט) . קשא למה כפל הדברים 'גְמוּלֵי מֵחָלָב' ו'עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם'? ונראה לי בס"ד דשתים עשה חדא דלא שתה חלב טמא ועוד השיק שפתיו בכח ולא הניח דד המצריים שיכנס בין שפתיו ואפילו לדברי מהרש"א נגע הדד על השפתים מבחוץ ולא נכנס בין השפתים ולכן נקיט ב' דברים אלו שעשה. ומה שאמר הֶחֱזִירוּהוּ עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן (שמות ב, ז) רוצה לומר אותם שהיו עוברות ושבות שם או עומדות שם.

מְלַמֵּד שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה (שמות ב, ח) . קשא וכי היתה זקנה? והלא היא באמת עלמה קטנה! ונראה לי בס"ד כי היא היתה חולנית מאד וכנזכר בגמרא אם לפי מזגה ראוי שתלך כאשה זקנה שאין לה כח ועם כל זה בעבור אחיה נזדרזה לילך כעלמה בעלת כח. ועוד נראה לי שהיתה הולכת ורצה כמו קטנים שאין להם דרך בהילוכן כדי שלא תאמר זו יש לה הכנה או שמא תחשוב שזאת היא פועה המילדת שקרא לה אביה לביתו.

"הָעַלְמָה" שֶׁהֶעְלִימָה אֶת דְּבָרֶיהָ (שמות ב, ח) . פירש רש"י ז"ל שלא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמו. וקשה והלא דבר זה מפורש להדיה בכתוב ולמה הוצרך הכתוב לרמזו בתיבת הָעַלְמָה? ונראה לי בס"ד שהעלימה את דבריה שלא תבין שהיא יהודית ומבקשת בעבור הצלתו אלא אמרה דברים שתבין שהיא אומרת לה כן בעבור קיום רצונה של בת פרעה שנתנה לה עצה להפיק רצונה אחר שראתה אותה שחפצה להביא לו מנקת, אמרה לה אם נביא לך מן המצריות זה לא ישבע חלב יען כי המנקת גם כן יש לה בן שתניק אותו ואין לה חלב להניק שני ילדים אך העבריות אשר ילדיהם משליכים אותם בנהר אביא לך מנקת מהם שאין לה בן להניקו שהושלך במים ואז תניק אותו לבדו. ולכן דקדקה לומר 'מִן הָעִבְרִיֹּת' ולא אמרה מנקת בסתם ובזה העלימה עצמה שלא תבין שהיא יהודית וחסה עליו אלא אמרה לה כן להפיק רצונה. אי נמי אומרו שהעלימה את דבריה שדברה עמה בלשון מצרי ובקול מצריים שתבין שהיא אינה יהודית אלא מצרית.

"הֵילִיכִי" הֵי שֶׁלִּיכִי (שמות ב, ט) . נראה ודאי דברה דבריה בלשון מצרי ולא דברה בלשון הקודש אמנם אמרה בלשון מצרי לשון שיהיה נדרש כמו תיבת הֵילִיכִי שמשמעותו הֵי שֶׁלִּיכִי והתורה העתיקה דבריה בתיבת זו של 'הֵילִיכִי' לרמוז את הנשמע מתוך דבריה שדברה בלשון מצרי.

לֹא דַּיָּין לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחֲזִירִין לָהֶן אֲבֵידָתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין לָהֶן שְׂכָרָן עִמָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ" (שמות ב, ט) . קשא דבר זה הוא מפורש בכתוב ומה בא לחדש לנו רבי חמא בזה? ונראה לי בס"ד כונתו לומר שנתנה שכרה תכף באותה שעה במזומן ולא שהבטיחה אותה לתת לה אחר היניקה ודייק לה מדכתיב וַאֲנִי אֶתֵּן שְׂכָרֵךְ, תיבת 'אֲנִי' יתר דסגי לומר 'ואתן את שכרך' אך אמרה אֲנִי בעודי עתה לפניך אֶתֵּן שְׂכָרֵךְ ולא אשלחנו לך על ידי שליח אחרי זה. ולזה אמר ' שֶׁנּוֹתְנִים לָהֶם שָׂכָר עִמָּהּ ' תיבת עִמָּהּ יתר! אך בא לומר שנותנים השכר במזומן תכף עם האבדה שמחזירים אותה להם ולא ששולחים השכר אחרי זה. ודוגמת זה תמצא אצל הצדיקים שהם עושים מצות כדי לברר ניצוצי קדושה השייכים לנר"ן [נפש רוח נשמה] שלהם ואלו אבידתם ולא דיין שהקדוש ברוך הוא עוזר להם שיקחו אבידתם הם ניצוצי קדושה השייכים לנר"ן שלהם אלא שנותן להם שכר על הבירור הזה שעושים.