בן יהוידע על סוטה יב.

כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יָלְדָה (דברי הימים א' ב, יח) . נראה לי בס"ד הטעם כי הזכר שרשו ביצירה והנקבה שרשה בעשיה וקיימא לן האשה עולה עמו ואינו יורדת עמו (כתובות מח.) ולכן אם נושא לשם שמים יכול להעלותה ליצירה שאין זה מקומה ונמצא נחשב כאלו ילדה ביצירה כי שם אין לה מציאות מקום מצידה. והנה בזה שאמרו כְּאִילּוּ יָלְדָה נראה לי בס"ד מה שאמרו רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, דאם נּוֹשֵׂא לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּאִילּוּ יָלְדָה שנקראת בתו ואם כן מעת הנשואים נחשב שבא לו 'בת בתחלה' וזהו סימן יפה לבנים הבאים ממנה שיהיו צדיקים כי זה איירי בנושא לשם שמים המזדווג לשם שמים מוליד צדיקים.

שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לְוֶרֶד. נראה לאלו האיכא דאמרי מפרשי יֵשֶׁר (דברי הימים א' ב, יח) שיישר את עצמו לקחת צדקת בת גדולים ואף על פי שהיתה חולנית ושובב שבב יצרו שהיה מיעצו שלא יקחנה לכן זכה שנתרפאת והיו פניה דומות לורד.

"אַשְׁחוּר" שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת. נראה לי בס"ד דריש 'א' שחור' כי בפנים מצויר אות א' שהוא צורת וא־ו ושני יודי־ן שהם דמיון חוטם ושתי עינים אשר בפנים שבהם דוקא ניכרת צורת הפנים. ובזכות זה שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת ובזכות שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאָב לאותה צדקת לכך זכה שֶׁתָּקַע לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם וזהו תְקוֹעַ (דברי הימים א' ד, ה) 'תקע וא־ו' שהוא סוד לב לאביו שבשמים שהוא סוד אות וא־ו דשמא קדישא.

"אֶתְנָן" שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ (דברי הימים א ד, ז) . קשא כל אשתו ברשותו לשכב עמה, ולמה יוליך לה אתנן? ונראה לי בס"ד כי הרואה אותה יתאוה למשכב אשה ועל הרוב רואה אותה ביום ואם יתבע אשתו ביום לשכב עמה לא תקבל דאין זה מנהגו של עולם לכך מצטרף להיות מוליך לה אתנן כדי שתקבל אפילו ביום. אי נמי כיון דמתאוה למשכב אשה לא יספק לו לבא עליה פעם אחת בלילה אלא רוצה ג' וד' פעמים ובודאי לא תרצה בכך ולכן מוליך לה אתנן כדי שתתרצה.

שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב מִבֵּית לֵוִי (שמות ב, א) דשתי תיבות אלו הם 'מִלֵּי בִּיתּוֹ' רוצה לומר שהלך בעצת מילין שדברה בתו אליו. אך קשה ואיך מעיקרא לא סלקא דעתיה דעמרם דברים אלו שאמרה לו בתו מאליו ומעצמו כיון דדברי טעם הם? ונראה לי בס"ד לא חשב לגרש לעולם אלא רק לכמה חדשים כדי שישמעו מצרים הדבר הזה ולא ישימו לב לקיום גזרתם בראותם שבטלה מחשבתם ואחר כך יחזרנה הוא וכל ישראל בצנעה ומרים אמרה אפילו שגזרה זו היא רק לפי שעה ואינה תמידית עם כל זה קשה היא ואף על פי שהיא לזמן מועט.

פַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא (שמות ב, א) . פירוש כל זווג יהיה בו לידת נשמות ושפע חיות העולמות וזה יהיה אפילו מזווג זקנה ועקרה ומנקת ומעוברת וכיון שגרשו הכל נתבטל כל זה השייך לעולם הבא ועוד פרעה רשע ספק גזרתו מתקיימת כי אולי ימות ויהיו מבטלים הגזרה מאליהם כי כך היה כלל בידם.

הוֹשִׁיבָהּ בָּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְּדִין לְפָנֶיהָ (שמות ב, א) . נראה לי בס"ד כיון בזה להודיע ששבה לנערותיה ולכך עשה לה כמשפט הבתולות ואז יקומו כולם ויחזירו כי בלאו הכי היו אומרים הא דהחזיר מפני שאין שייך בו גזרת פרעה כיון דאינו מוליד דאשתו זקנה בת ק"ל שנה ואין ראויה להוליד.

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (שמות ב, א) . הא דיחסו אליה השמחה ביותר מבעלה מפני שבעלה נשאר זקן אך היא חזרה לנערותה ויש לה שמחה שלימה וראשי תיבות אֵ ם הַ בָּנִים שְׂ מֵחָה (תהילים קיג, ט) 'אשה' דכיונו בזה על חוה שנתגלגלה ביוכבד כידוע. גם רמזו ב'הַבָּנִים' על משה רבינו ע"ה שהיה גלגול הבל ושת ונח ושם בן נח וגם שלו עצמו הרי חמשה וזהו אֵם ה"א בָּנִים. או הַבָּנִים 'שְׂמֵחָה' אותיות 'חמשה'. גם אֵם הַבָּנִים יוכבד אמם של אהרן ומרים שמרקדים שְׂמֵחָה. גם הושיבה באפריון עמו ביחד כדי ליחד בזה אותיות י־ה אשר באיש ואשה ואהרן ומרים שהם כנגד ו"ה מרקדים הרי השם שלם אז אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה כי ו"ה לשון שמחה.

"טוֹבִיָּה" שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד משה רבינו ע"ה היה בחינת יסוד דחכמה גם זכה לחכמה ובינה שהם י־ה דשמא קדישא וזהו טוביה טוב יסוד י־ה חו"ב [חכמה ובינה] . ומה שאמר רבי נחמיה הָגוּן לִנְבִיאוּת רמז לזה ממה שנאמר וַתֵּרֶא 'אֹתוֹ' כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) 'אות' זה הנבואה דכתיב וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת (דברים יג, ב) גם נתנבא ב'זֶה' (במדבר ל, ב) שהוא מספר הוּא [12] וזהו שאמר ' וַתֵּרֶא אֹתוֹ ' הָגוּן לִנְבִיאוּת וגם ' כִּי טוֹב הוּא ' טוֹב מצד נבואה של זֶה דמספר הוּא מספר זֶה. ואחרים אומרים נִבְרָא מָהוּל כי המילה הוא סוד 'מל י־ה' ופריעה 'פרע י־ה' וזהו שנאמר ' וַתֵּרֶא אֹתוֹ ' אות ברית קודש ' כִּי טוֹב הוּא ' טוֹב 'ב' ט"ו' שהם י־ה דמילה וי־ה דפריעה שניהם נשלמו בו. ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹרָה הדברים מכוונים עם דברי זוהר הקדוש פרשת שמות (זהר חלק ב' נד.) כד נפק לעלמא אתנהרא ה' באנפוי וביתא אתמלייא מזוותיה [ראתה עמו שכינה ונתמלא הבית אורה] עיין שם. נִתְמַלֵּא ' אוֹרָה ' אור ה"א.

כָּל הֵיכָא דְּהָווּ שָׁמְעֵי מִצְרָאֵי דְּמִתְיְלִיד יָנוֹקָא, מַמְטוּ יָנוֹקָא הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁמְעִינְהוּ וּמַעֲוֵי בַּהֲדַיְהוּ דִּכְתִיב (שיר השירים ב, טו) "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים" (שמות ב, ג) . קשא היה לעשות כשאר נשי ישראל שילדו בשדה 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ' (שיר השירים ח, ה) וכשבאים המצריים נבלעים בקרקע ואחר כך מבצבצין ועולין? ונראה לי בס"ד כי בטחה בהשם יתברך שישאר בביתה ואם יראו המצריים לראות יוכו בסנורים ולא יראו כולם אך רצתה לשכנו שעה אחת במים כדי שגם היא תצטער בזה ויספיק זה הצער שאז יעשה לו הקדוש ברוך הוא גם שתקחהו לביתה ולא יראוהו.

מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁמָּמוֹנָם חָבִיב עֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִגּוּפָן (שמות ב, ג) . נראה לי בס"ד אף על גב דצדיקים חביב ממונם עליהם ודאי היא לא היתה מצמצמת בעבור משה רבינו ע"ה מאורן ומושיען של ישראל אך עשתה צמצום כדי לעורר זכות והמלצת יושר כי מזה יתברר דממונם חביב עליהם וישאלו כָּל כָּךְ לָמָּה? וישיבו המליצים לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל ובזה יתעורר זכות ורצון על הצדיקים למעלה והם בכלל הרחמים ויגין זכותם זה על משה רבינו ע"ה. ודע דאל תחשוב דבר זה למדה זרה וחצונית על פי השכל באומרך דהשכל יחייב כֹּל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב, ד) דבאמת אין הכונה כאן על הפסד ואבדון גופם דאם כן נמצא דבר זה נוגע לנפש ולא אמרו 'חביב יותר מנפשם' ורק אמרו 'מגופם' דהכונה הוא על צער גופם שסובלים צער בגופם ואין רוצים לאבד ממון בכדי וכמו הך עובדא דאבא חלקיא בתענית (תענית כג:) דאמר לו רבנן לאבא חלקיא מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה אמר להו זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה דנמצא סבל צער קצת בגופו שהוא רק לפי שעה ולא רצה לאבד ממונו בקרע בגדיו, ועל כיוצא בזה אתמר כאן מָּמוֹנָם חָבִיב עֲלֵיהֶן מִגּוּפָם דהיינו מצער גופם שהוא דבר עובר ואינו מזיק. והקשה כָּל כָּךְ לָמָּה? דראוי לחבב הגוף להצילו אפילו מן קצת צער שהוא דבר עובר ולא יחוש להפסד ממונו. והשיב לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל פירוש השפע של הממון בא להם מאתו יתברך בפרטות ולא מצד המזל והמופת לזה שהם אינם נכשלים בגזל שאם היה מצד המזל אפשר שיכשלו בו בגזל אבל כיון שבא בהשגחה פרטית מאתו יתברך אי אפשר שיהיה להם בו מכשול של איסור כי בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) שלא יהיה שליטה ומגע לסטרא אחרא שהוא דרגא דעצב בה. ולכן כיון שרואין עצמן שהם שמורים מן הגזל אז ברור להם כי השפע של הממון שלהם בא להם בהשגחה פרטית מאתו יתברך ולכן מחבבין את ממונם לכבודו יתברך כי כוונתם לחבב השפע שלו. וכיוצא בזה כתבו בשם רבינו האר"י ז"ל טעם ליעקב אבינו ע"ה שחזר על פכים קטנים (בראשית לב, כה) דלאו משום חימוד ממון עשה זה אלא בעבור חבוב השפע שבא לו מהשם יתברך ולכבוד שמים נתכוון. והנה מלבד טעם הגמרא שאמר על הצדיקים אשר יחבבו את ממונם יותר מגופם אמרתי בס"ד במקום אחר טעם נכון כי הצדיקים אף על פי שאין חוטאים, הם מתחייבים מדין ערבות בעבור עונות הדור ולכן סובלים יסורים בעולם הזה בעבור עונות הדור ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש דרבינו הקדוש כאבו לו שיניו ואמר 'רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע' (תהלים לב, י) ופרשו הכונה דהרשע מתחייב מכאובים בעבור עונותיו ואני סובל אותם. וידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל דהחוטא יש לו דין מזיק מה שפוגם בנפשו וידוע כי הנזקין שמין להם בעדית (משנה גיטין ה, א) ולכן הצדיקים שהם יודעים שנפרעין מהם בעבור נזקים של רשעים מראין חיבוב לממונם יותר מגופם כדי שיהיה לממונם דין עדית ואז כשנפרעין מהם נפרעין ממונם לא מגופם ונמצא תוכיות לבם גופם חביב עליהם מן ממונם והם מראין חיבוב לממונם יותר מגופם כדי לשמור גופם ולהצילו מן היסורין אשר יתחייב בהם בעבור נזקין של הרשעים.

דָּבָר רַךְ שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי דָבָר רַךְ וּבִפְנֵי דָבָר קָשֶׁה (שמות ב, ג) . נראה לי בס"ד רמזה לפי דרכה על מדת ענוה שבו שזכה אליה יותר מכל האדם דכתיב וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (במדבר יב, ג) והעניו הוא רך, שעומד בפני אדם רך ובפני אדם קשה וכן התנא אמר לעולם יהא אדם רך כקנה (תענית כ:) ועשה רמז זה כאן כדי לעורר עליו סנגורייא ממדת הענוה שלו שזוכה אליה אחר כך בגודלו.

חֵמָר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ (שמות ב, ג) . נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] שמשה רבינו ע"ה היה בסוד החסדים ולכן כתיב ביה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) בחינת הבל שהוא סוד החסדים. וידוע דרמ"ח עשה סוד החסדים ושס"ה לא תעשה סוד הגבורות. לכן נתנה חֵמָר [248] שהוא מספר רמ"ח רמז לחסדים בִּפְנִים אצלו שהוא סוד החסדים וְזֶפֶת שהוא רמז למיתוק הגבורה בחסד מִבַּחוּץ והוא זפת [487] עולה מספר 'ימין ושמאל' [487] שזהו מיתוק הגבורה בחסד ונתנה זה מבחוץ לסימנא טבא כי זפת מספר 'עת טוב' [487] שיזמין לו השם יתברך עתה שעה טובה להיות לו בה נס להצלתו.

כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע (שמות ב, ג) . מקשים והלא נח צדיק היה ואמאי אמר ליה רחמנא וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר (בראשית ו, יד) שהוא זפת בלשון ארמי כמו שכתב רש"י ז"ל שם. ונראה לי בס"ד אף על גב דכופר הוא מין זפת אך כיון דהתם קרי ליה כֹּפֶר ותרגם אונקלוס 'כּוּפְרָא' והכא קרי ליה זֶפֶת ותרגם אנקלוס 'זִפְתָּא' משמע דתרי מיני זפת איכא והאחת הוא טוב וזך שאין בו ריח רע וזה קרוי 'כופר' והשנית שיש בו ריח רע וזה קרוי 'זפת'. ונח היה עשיר כי כל אנשי דור המבול עשירים והיה לְאֵל יָדוֹ להביא מן החשוב הנקרא כופר שאין בו ריח רע, אבל כאן היו במצרים עניים ולא היה להם ממין זה החשוב אלא רק זפת לכך הניחתו מבחוץ דוקא ונתנה חמר בפנים.

אִם כֵּן עֲשִׂיתוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בַּעַל מוּם! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ חוּפַּת נְעוּרִים בַּתֵּיבָה (שמות ב, ו) . נראה לי בס"ד כיונה בחופה זו לעשות פועל דמיוני להמשיך לו שמירה מן אור מקיף שהוא מסמא עיניהם של חיצונים כן המצריים יסתמו עיניהם ולא יראוהו אך הואיל והוציאה מפיה מילין אלו שאמרה 'שֶׁמָּא לֹא אֶזְכֶּה לְחוּפָּתוֹ' ברית כרותה לשפתים ולא ראתה בחופתו כי נשא אשה במדין.

רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה עָמְדוּ וְגָזְרוּ: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב) . קשא אם הוא שיטבע במים כאשר חשבו אם כן אינו מושיען ואיך ראו כך? וראו כך תרתי דסתרי! ונראה לי בס"ד הכונה חשבו לוקה במים בסוף ימיו שלא ימות על מטתו ולכן חשבו דגזור עליו מצד המזל אם יגזרו עתה על הילודים להטביען יצליח שגם הוא יהיה נטבע מעכשיו קודם שיגדל ויושיע את ישראל דמזלו רעוע בכך.