בן יהוידע על שבועות לה:

כָּל שֵׁמוֹת הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה בְּאַבְרָהָם 'קֹדֶשׁ' חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא חֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית יח, ג) . פירש רש"י למלאך האמצעי שהוא מיכאל קראו אדון, ויש להקשות למה דבר את מיכאל בלבד והלא רוצה בשלשתם והיה לדבר בלשון רבים דאף על גב דמיכאל הוא גדול שבהם הנה הוא רוצה בשלשתם. ונראה לי בס"ד דמיכאל הוא שר החסד ואברהם אבינו ע"ה אחוז בחסד לכך קראו 'אֲדֹנָי' כלומר אתה אדון במדה שלי והוא רצה להזמין את שלשתם בשביל לקיים מצות גמילות חסדים אך אפשר שהם יסרבו מפני שרוצים לילך מהר לעשות שליחותם שנשלחו בעבורה לכך דבר עם מיכאל שהוא שר החסד אשר מצוה של גמילות חסדים שרוצה אברהם אבינו לקיים היא במקום מיכאל שהוא מדת החסד לכן אמר לו 'אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ' שהוא מדת החסד אשר אתה רואה ששם מקומך הנה יש לי כח חזק לומר לך 'אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ' מאחר שאני עושה בנין ופועל טוב בביתך ומקומך ועל כן מוכרח שתכריח את השנים גם כן לבא אצלי על שלחני.

"וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ", רַבָּנָן (שיר השירים ח, יב) . פירש רש"י לרבנן הניחם שיעסקו בתורה אחד מששה שבהם. ונראה לי בס"ד טעם למספר זה דאחד מששה פטרם מן האנגריא שהניחם לעסוק בתורה והוא דקיימא לן פחות משתות מחילה ושתות קנה ומחזיר אונאה ויתר משתות ביטול מקח (בבא מציעא נ:) וידוע דהמלך כל העם קנויים לו לאנגריא שלו ונחשבים עבדיו. ולכן עד עתה מלכי ישמעאל כל מלך אשר ימלוך יעמדו ביחד השרים הגדולים הפקידים ומקנים עצמם ואת כל העם כולו להמלך וקורין זה בלשון ערבי מבאייע"ה דאלו השרים הגדולים הם נחשבים על כל העם כולו אשר במלכותו ובזה קונה את כולם לעבדים. והנה כשעמדו השרים בברית הקנין להקנות העם כולו למלך ודאי הכניסו גם את החכמים בכלל ובאמת אין לו קנין עליהם באנגריא אך הוא פוטר חד משתא ונמצא מחזיר השתות ואינו משעבד ואם לא היה שתות הוה דין ביטול מקח והיה בטל הקנין מעיקרו אך כיון דמחזיר אונאה שהוא השתות נשאר המקח קיים לכן חד משתא פוטרם מן אנגריא ומניחם לעסוק בתורה.

וְתַנָּא קַמָּא סָבַר: שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל אִיכָּא, שׂוֹנְאֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֵיכָּא? בתמיהא.. רצונו לומר כיון דיש לו שונאים עכו"ם אז דניאל ע"ה כיון על שונאים העכו"ם אבל תנא דפליג סבירא ליה כיון דאמר שונאיו בסתם לא סמכינן אכונת לבו. והנה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רפ"ד) איתא במגן אברהם סעיף קטן ז' על מנהגם לברך ביום שבת למלך ויפיל שונאיו תחתיו ויש לשאול בזה אם מזדמן שני מלכים נלחמים זה בזה וכל אחד מהם יש לו יהודים במלכותו דאז הם מתפללים עליו שיפלו שונאיו תחתיו ונמצאו תפילות ישראל סותרים זה את זה? ותירץ מגן אברהם ז"ל שהקהל כונתם להתפלל על שונאים אשר לו במלכותו ולא על אותם שהם חוץ למלכותו וממשלתו, ועיין מחצית השקל עיין שם. ואני אומר עדיפה מזה דמלבד שתפלותיהם סותרים הנה כל אחד מתפלל על היהודים אשר אצל המלך השני שיפלו דודאי הם שונאים אליו כיון דלוחמים עמו ודא עקא להתפלל על אחיהם היהודים שיפלו! אך בזה התירוץ שכתב שהם מכוונים על שונאים שבמלכותו דוקא נתרץ שפיר הדבר והנה מדברי תנא קמא דסבירא ליה שיכוין רק על אותם שבמלכותו ולאו על כל שונאים יש סייעתא לדברי המגן אברהם וסברתו בזה ודלא כהחולקין.