בן יהוידע על שבועות לא.

מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרֻמֶה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִים, אֶחְתְּכֶנוּ וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוָּאר עֵדִים? (שמות כג, ז) . יש להקשות למה נקיט לשון 'קוֹלָר' והוה ליה למימר וִיהֵא 'עָוֹן' תָּלוּי בְּצַוָּאר עֵדִים? ונראה לי בס"ד דרש"י פירש 'קוֹלָר' שלשלת העון, והכונה דכאן איכא שלשה עונות שנים ביד שני עדים ואחד ביד בעל דין השוכרן וכל אחד מסייע לחביריו בעון שלהם נמצא שיש ביד כל אחד שלשה עונות אחד שלו ושנים מצד שני חביריו והרי יש ביד כל אחד ג' עונות שהם שלשלת אחת ולכן אמר 'קוֹלָר תָּלוּי' רצונו לומר שלשלת העון כמו שפירש רש"י ז"ל. ומה שאמרו על זה תַּלְמוּד לוֹמַר ' מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק ' מסתמות המאמר משמע דאומר לו הכתוב שיסלק עצמו מדין מרומה וכמו שפירש מהרש"א ז"ל. וצריך להבין למה אמר 'תִּרְחָק' ולא אמר 'תִּבְרַח'? ונראה לי אמר 'תִּרְחָק' בהפוך אתוון 'תַּחְקֹר' כלומר לא תרחק במהרה אלא תחלה תחקר עליו ויתאמת אצלך שהוא דין מרומה אז תרחק ממנו שאם הוא נראה לך בהשקפה ראשונה שהוא מרומה ותרחק ממנו הרי אתה מזיק לבעל דין כי אפשר אתה טועה בדמיונך אלא צריך שתחקור בו ויתברר לך על ידי חקירה שהיא דין מרומה אז תרחק ממנו.

מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי, שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה אֵינִי מְבַדֶּה. יש להבין למה נקיט 'מֵאָה מָנֶה'? ונראה לי בס"ד בא להפליג בצדקותו שהוא מן הצדיקים הגדולים שכתוב בהם יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהלים צא, ז) נמצא יש להם כח של רבבה שהיא עשרת אלפים שהם מאה מנה כי מנה הוא מספר מאה, ומאה פעמים מאה הוא עשרת אלפים שהוא מספר רבבה, ולכן במאה מנה שהוא מספר רבבה רמז לו על כח צדקתו שהוא שולט ברבבה ובודאי אינו מבדה ולא חשוד לשקר.

מִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד לָבוּשׁ סְמַרְטוּטִין וְאֶחָד לָבוּשׁ אִיצְטְלִיתבַּת מֵאָה מָנֶה. יש להבין למה נקיט התנא לובש סמרטוטין ברישא? ונראה לי בס"ד כי התובע הוא המקדים לבא לבית דין לקבול על הנתבע ולזה אמר אפילו התובע הוא העני שלובש סמרטוטין ואחד הוא הנתבע לובש אצטלית אפילו הכי גזרינן על הנתבע ואמרינן ליה לבוש כמו התובע או הלבש אותו כמותך וכל שכן אם התובע הוא העשיר והנתבע הוא העני דאמרינן לתובע אין אנחנו נזקקין לתביעתך אלא אם כן תלבוש כמו הנתבע או תלבישו כמותך.

שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: לְבַשׁ כְּמוֹתוֹ, אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ. יש להקשות למה נקיט חלוקה של לבוש כמותו ברישא? ונראה לי בס"ד דתקנה שילבוש כמותו עדיפה מתקנה שילבישהו כמותו כי העשיר אם ילבוש סמרטוטין יתבזה בעיני רואיו אף על פי שיודעים שהוא עשיר ולכן אופן זה הוא תקנה יפה לבית דין שלא ישאו לו פנים כי בזה יהיו הוא והעני שוים בעיני בית דין אבל תקנה השנית שילביש את העני כמותו אין זו תקנה יפה כל כך להשוותם זה בזה בעיני בית דין כי העני אפילו ילבש בגדי מלכים כיון שיודעים בו שהוא עני אינו מתכבד כל כך בלבוש היקר והחשוב.

"וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו". רַב אָמַר: זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה (יחזקאל יח, יח) . נראה אין דבר זה חלוט לכל מי שבא בהרשאה דיש בא בהרשאה ועשה טוב כגון שטר ששם המלוה יוסף בן שמעון ואיכא עוד יוסף בן שמעון אחר בעיר וזה הלוה שהוציא עליו את השטר רוצה לאכול המעות ואינו פורע לו באמרו לאו בעל דברים דידי את דאין אתה שהלותני אלא יוסף בן שמעון אחר וזיל הכא מדחי ליה וזיל הכא מדחי ליה דאין תקנה לזה הדבר אלא אם כן יכתוב אחד מהם הרשאה לחבירו ואז יתבענו ויהיה מוכרח לשלם. וכן נמי בכור ופשוט שניכרו ונודעו תחלה ואחר כך נתערבו אין אחד מהם נוטל חלק בכורה משאר אחין מה תקנתם יכתבו הרשאה זה לזה וכנזכר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עז"ר סעיף י״א) עיין שם. וכן נמי כיוצא בזה בענין פדיון בכור וכנזכר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ש״ה סעיף כ״ט) עיין שם. ועוד יש עניינים כיוצא בזה דהבא בהרשאה עושה טוב ולכן לא אמר 'וַאֲשֶׁר רַע יַעֲשֶׂה בְּעַמָּיו' זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה כי יש בא בהרשאה ועושה טוב ולכך לא רצה להזכיר שם רע על הבא בהרשאה בסתם אלא אמר 'לֹא טוֹב עָשָׂה'.