בן יהוידע על שבועות ל:

בֹּא וְאַפְרַח עָלַי בַּר־אַוְזָא, וְשָׁדִי עִילוּאִי וְאֵיקוּם. פירוש כשראה אותה מרחוק ידע שבאה אצלו לדין דקדמה לו הידיעה מכח קובלנא דידיה ואמר לשמעיה שיצא לגג ויפריח עליו בר אווזא שהיה נמצא שם כדי שיקום והרואה לא ירגיש שקם בפניה אלא יחשוב שקם בשביל בר אווזא. אך קשא למה להמצאה זו דאית בה טרחא היה לו לקום להביא דבר מן הזיז או מן החלון ואז לא ניכר לבעל דין שקם מפניה? ונראה לי בס"ד רצה שידע שמעיה שהוא מקפיד שלא לעשות לה כבוד בגלוי ובפרהסיא בשביל שלא יהיו מסתתמין טענות בעל דין דלכך גם שמעיה יהיה נזהר בכך שלא לעשות לה כבוד בפרהסיא שמא יחשוב בעל דין שהוא צוה את שמעיה לעשות לה אותו כבוד.

אָמַר לֵיהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף. נראה לי מלבד כי הסברה מחייבת בזה עוד נפיק מזה כבוד לכל התורה כי כבוד תלמיד חכם הוא מן תיבת אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) ועל ידי דרשה זה אנחנו דורשין כל אתין שבתורה שלא נכתבו לבטלה ולולי דרשה זו היינו מוכרחים שלא לדרוש האתין כמו שאמרו בגמרא גבי שמעון העמסוני שהיה דורש כל אתין שבתורה (פסחים כב:) .

מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגְרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) . נראה לי בס"ד מלת סָנִיגְרוֹן היא מורכבת משתים והם 'סני וגרון' והיינו סני לשון סנסן כמו אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו (שיר השירים ז, ט) וגרון כפשוטו מקום שיוצא ממנו הדבור כמו קרא בגרון אל תחשוך והכונה לאותו הדבור הראשון שיצא מן הגרון שלו לא יעשה לו סנסנים להעמידו ולחזקו אפילו אם נראה בעיניו אחר כך שטעה בו בראשנה מפני שהוא בוש לחזור מדבריו הראשונים.

מִנַּיִן לְדַּיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) . הקשה מהרש"א ז"ל בשלמא בדיין אפשר לומר שהדיין הפסול מטעהו בסברא שלא כדין אבל בעד שמעיד לפי ראות עיניו ומשמע אזניו איך אפשר שיטעהו להעיד שקר? ונראה לי בס"ד דהחשש הוא שלא יצטרף עמו דלפעמים יהיו העדים כותבים שטר ומוכרח שיכתבו בפנינו אנחנו עדים חתומים מטה וכו' דכיון שאמרו אנחנו עדים נמצא כל אחד מעיד על חבירו שהוא בר עדותו וכשר להעיד ואם הוא גזלן ופסול לעדות איך יגיד עליו שהוא בר עדות במה שאמר אנחנו עדים? או יובן בס"ד אפילו בעדות שמעיד בעל פה בפני בית דין עם חבירו גם כן יגיע לזה שמעידין עליו הפסד כי אף על גב דגוף העדות היא אמת עם כל זה אם יזדמן שיש לאותו אדם שמעידין עליו איזה טענה של מגו שבזו הטענה יוכל לפטור עצמו בדין מאותו דבר שמעידין עליו ואף על פי שהוא אמת אך מחמת שיש שני עדים שמעידים על אותו דבר הפסיד זכות זה שיש לו מן טענת מיגו דקיימא לן 'מיגו במקום עדים לא אמרינן' (תוספות בבא בתרא לא:) ובאמת אם עד אחד מהם פסול ליכא שני עדים וממילא יש לו מגו אך עתה שנצטרף זה עם הפסול נעשו שני עדים ואין יכול לטעון מיגו ועיין לכנסת הגדולה (חושן משפט סימן פב הגה"ט אות ס') שהביא מן מהרשד"ם (חלק ב') שכתב דהרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים סבירא ליה 'מיגו במקום עדים פסולים אמרינן' ועיין עוד שם באות ע"ג וקל"ז שכתב הא ד'מיגו במקום עדים לא אמרינן' אינו אלא במקום שני עדים אבל לא במקום עד אחד עיין שם ועיין במטה שמעון ז"ל ואם כן זה שיודע שהעד השני הוא פסול ועם כל זה מצטרף עמו להעיד שבזה נעשו שני עדים בדבר הוא מפסיד לזה בעל הדבר מזכות שיש לו בטענת מיגו.