בן יהוידע על שבועות ל.

שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: קַצֵּר דְּבָרֶיךָ (ויקרא יט, טו) . קשא למאי אצטריך למנקט חלוקה זו והלא אתיא בקל וחומר מן בבא ראשונה דהשתא ומה ב'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' דאין זה נוגע בעיקר הדין והטענות אמרת דאסור, וכל שכן באומר 'לְאֶחָד קַצֵּר וְאֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ' שזה נוגע בעיקר הדין שהם הטענות דאסור! ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (מגילה כא:) פסוק אחד משמע שהיה משה רבינו ע"ה לומד בהר מעומד ופסוק אחד משמע שהיה לומד מיושב, ומשני קשות מיושב רכות מעומד דהאדם בישיבה יש לו דעה צלולה להבין יותר לכן הקשות שצריך להם דעת צלולה לומד מיושב. והשתא חלוקה השניה נקיט לה לפרש בה חלוקה ראשונה שאמר שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב וקשיא ליה מה טעם יש בזה, וכי בישיבה ועמידה תליא מלתא? הלא הדין נפסק על פי הטענות וכל אחד טוען מה שיש לו לטעון! לכך נקיט חלוקה שניה 'שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ' ועל כן אם יהיה 'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' נמצא זה היושב שדעתו צלולה מדבר כל צרכו וזה העומד שאין דעתו צלולה מקצר בדבריו ואינו מדבר זכיות שלו כאשר ראוי לטעון וכשהוא מניחו לעמוד הרי זה כאלו אומר לו קצר דבריך שאין לו ישוב הדעת לסדר טענותיו כראוי ולזה שמושיבו הרי 'כאילו' אומר לו דבר כל צרכיך.

דָּבָר אַחֵר: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת (ויקרא יט, טו) . נראה לי בס"ד הכונה לא מבעיא אם צד הזכות קרוב לשכל שצריך אתה לנטות אליו ולדונו לכף זכות אלא אפילו אם צד הזכות רחוק שדרכו צר מאד וצריך לאומרו על ידי כמה דברי התנצלות דחוקים הרבה עם כל זה צריך אתה להדחק ולדונו לכף זכות וזה נרמז בתיבת בְּצֶדֶק תחלקנה לשתים וקרי בה בְּצַד ק ' והיינו כי צד אות ק' מכאן הוא אות צ' ומכאן הוא אות ר' הרי צירוף 'צר' והכי קאמר בְּצֶדֶק - בְּצַד ק' שהוא אותיות 'צר' תִּשְׁפֹּט אֶת עֲמִיתֶךָ דהיינו בזכות שהוא 'צר' ודחוק דלא מסתבר טעמיה עם כל זה תתלה בו ותדון אותו לכף זכות.

הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה (ויקרא יט, טו) . פירושו בגמרא לענין שודא דדייני ונראה לי בס"ד זה רמוז באותיות צֶדֶק במילואם צד"י דל"ת קו"ף אם תקח המלוי לבדו יהיה ממנו אותיות ' דַּל יָפוֹת ' והיינו דל כלומר תלך מלשון דל מהכא, והכונה תלך אצל יפות כמו הלך אצל יפות דהיינו הסברות והשערות שהם יפות לו לטובתו ולזכותו.

עָמִית בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת. פירוש שהיה עוסק בתורה ובמצות כאביי שעשה בתורה וגמילות חסדים. ויש להקשות למאי הוצרך לפרש על המצות וכי לא די בתורה בלבד למשרי תגריה? ונראה לי בס"ד דפירש לו זה דגמיר אם היה דין של תלמיד חכם אחר לפניו מאחר שזה חכם וזה חכם מאי חזית לדחותו? אבל כיון שאמר לו שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים אם אותו חכם אינו עוסק אלא בתורה נדחה בעבורו.

מַאי שָׁלַח לִי, לִחְנוּפֵי לֵיהּ? הָדַר אָמַר: לְמִישְׁרֵי בְּתִיגְרָא. קשא למה הוצרך רב נחמן לעשות קושיא ותירוץ זה, הלא הדבר מובן מאיליו דלא חשיד רב יוסף לומר לו לחנופי ליה ובודאי כונתו למשרי בתגריה! ונראה לי דעשה קושיא ותירוץ זה, בשביל בעל דינו שלא יסתתמו טענותיו כי קודם מעשה זו קרה כזאת לרב נחמן דשלח לו רב ענן על בעל דין אחר 'אנא ענן פסילנא ליה לדינא' וחשב רב נחמן שהוא קרובו ועבד ליה יקרא שסילק דין של יתום שהיה לפניו ודן לו את דינו ועל ידי כך נסתתמו טענותיו לאותו שכנגדו, ונענש רב ענן בעבור זאת כי יצא תקלה מזה ולכך אחר מעשה הנזכר חשש רב נחמן פן אם ישרי תגריה יחשוב בעל דינו דמחנף ליה ויסתתמו טענותיו לכך עשה קושיא לפני בעל דינו 'מַאי שָׁלַח לִי לִחְנוּפֵי לֵיהּ' איך יתכן זה? אלא 'לְמִישְׁרֵי בְּתִיגְרָא' ואז ידע בעל דינו דאין מחניפים לתלמידי חכמים ורק עושים לו כבוד בשביל תורתו למשרי בתגריה.