בן יהוידע על שבת צה.

מְלַמֵּד שֶׁקִּלְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה, וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל אָדָם. פירוש בעת שבראה גזר שיהיה שערה נברא קלוע מעיקרו, ולא סתור שתצטרך לקלעו אחר כך בידיה כדי שאדם הראשון יראנה שערה קלוע הוא נוי שלה תיכף בראיה הראשונה שרואה אותה אחר שנבראת, וצריך להבין למה עשה כן שתהיה גם קליעת שערה שהוא רק לנוי בידי שמים, והוה סגי שיהיה שערה נברא סתור ויתן בינה בחוה שתקלע אותו בשביל נוי ויופי, כמו שנתן בינה באדם הראשון כמ"ש להכות אבן באבן ולהוציא אש מתוכם? ונראה לי בס"ד דרמז לה בזה שהקשוט באשה הוא חיוב עליה השורת הדרך ארץ שתקשט עצמה בפני בעלה, לכן גם קליעת שערה שהוא מכלל הקישוט נעשה לה בידי שמים מתחלת בריאתה. ועוד נראה לי בס"ד טעם נכון לזה, דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות שערות הראש הם בחינת הדין, ולכן הזכר צריך לגלח להיותם דינין תקיפין בסוד (ויקרא יג, מ) וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ טָהוֹר הוּא ורק משייר הפאות, אבל האשה היא בחינת עשיה וכל אחיזת הדינין ושרשם בה, ואם נעביר הדינין גם מן האשה יתבטלו לגמרי, ולכן אין האשה מגלחת שער ראשה אלא אדרבה מגדלת אותו כדי להשאיר בה שורש הדינין יעויין שם. ובזה מובן הטעם שפיר מה שעשה הקב"ה שיהיה שער ראשה קלוע כשבראה, היינו כדי לכפות כוחות הדינין, דקליעה הוא ענין כפיה שנכפפין השערות ולא יתרחבו, מה שאין כן שער סתור הוא ענין התפשטות.