בן יהוידע על שבת צב.

אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר, וּבַעַל קוֹמָה. הדקדוק ידוע בשלמא חָכְמָה צריכה, אבל גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה מה צורך בהם לנבואה? ונראה לי בס"ד לנבואה צריך לה מדת ענוה, דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עניו באמת, ואמרתי רמז נכון בזה כי שם 'ענו' אשר בע"ב שמות של וַיִּסַּע הוא שם ס"ג שהוא מספר נָבִיא [63] ,לרמוז כי נביא צריך שיהיה עניו. אך עניו האמיתי הוא מי שיש לו מעלות שהטבע מכריחו להתגאות בהם ועם כל זה אינו מתגאה, אם הוא עניו אמיתי אשר ישובח בענוה שראוי להיות נביא, מה שאין כן אדם חסר המעלות אין לו שבח כל כך אם הוא עניו, וכמו שאמרו (פסחים קיג:) דל גאה אין הדעת סובלתו, ולכן צריך שיהיה הנביא עָשִׁיר וְגִּבּוֹר וּבַעַל קוֹמָה, כדי שהיצר וטבע החומר מכריחו להתגאות ועם כל זה הוא עניו באמת, ובזה הוא ראוי שתשרה עליו שכינה בנבואה כי ענוה שלו בדוקה ומנוסה.