בן יהוידע על שבת צז.

גְּזֵרָה שָׁוָה לָא גָּמִיר. פירש הרי"ף ז"ל הכונה אפילו רבי עקיבה לא אמרה דרך גזרה שוה דהא לָא גָּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה זו מרבו, אלא כך אמרה דרך דרש ואסמכתא עד כאן דבריו. והוא ביאור נכון לתרץ בו קושיתו. ברם צריך לנו לדעת, בשלמא אי גמיר גזרה שוה אין עליו קושיא דְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ, וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ, אבל אם דרש זה מעצמו מה יענה לקושיא זו דרבי יהודה בן בתירא דְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ וכו'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בשם הגאון פני יהושע ז"ל, ביאור מדרש פליאה וז"ל שאלו את רבי מקושש מי היה? אמר להם, מה עשה? אמרו לו תולש היה. אמר להם מקושש זה צלפחד! ופירש הגאון הנזכר דבגמרא פליגי חד אמר מקושש תולש היה, וחד אמר מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, ועל זה יש להקשות בשלמא למאן דאמר מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, לכך הוצרך הכתוב לומר (במדבר טו, לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, דאיתא בגמרא (שבת דף ו.) המדבר בזמן שהיו ישראל שרוים בו היה לו דין רשות הרבים, ואחרי זה יש לו דין כרמלית, ולכך הקדים לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר ללמדך שהיה מעביר ד' אמות ברשות הרבים ולכך נתחייב מיתה מן התורה, אבל למאן דאמר תולש היה למאי אצטריך הכתוב לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? ותירץ הגאון למאן דאמר זה בא ללמדנו דמקושש לשם שמים נתכוין, כמו שכתבו התוספות בבתרא (דף קיט) שיש מדרש רבותינו ז"ל מקושש לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם (במדבר יד, לה) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ שוב אינם חייבין במצות, לכך עמד וחלל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד כזאת! ולכן הקדים הכתוב לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שנגזר עליהם בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, והיו קצתם חושבין שאין חייבין עוד במצות, לכך כתיב (שם) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, כדי שיהרג וידעו שכולם חייבין במצות גם עתה במדבר! ולכן כששאלו את רבי מקושש מי היה? לא השיב להם שמו עד שידע מה הם חושבין עונו? דאולי חושבין שהיה מעביר וְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ ואיך יגלהו? ואחר שאמרו לו תולש היה, דאז למאן דאמר זה מוכרח לומר דלשם שמים נתכוין דלכך הזכיר הכתוב שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וכאמור, אז אמר להם צלפחד היה, דכיון דלשם שמים נתכוין הרי זה שבח לו דמסר עצמו להריגה בשביל שלא יהיה אחד מישראל חושב לבטל מצות התורה! עד כאן דבריו. והשתא לפי זה יש לומר דרבי עקיבה ורבי יהודה בן בתירא בהא פליגי, דרבי עקיבה סבר תולש היה ולכן מוכרח לומר דלשם שמים נתכון, ולכך גילה שמו דהוא שבח לו, אבל רבי יהודה בן בתירא סבירא ליה מעביר היה, לכך חש להא ואמר 'התורה כסתו ואיך תגלהו!' והא דלא ניחש לרבי עקיבה לומר מן וַיַּעְפִּלוּ, היה היינו משום דכתיב (במדבר כז, ג) כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, משמע חטא יחיד דהיה לו דוקא, אבל חטא וַיַּעְפִּלוּ הי' של רבים, ולפי מ"ש לעיל דרבי עקיבה סבירא ליה תולש הי' ולשם שמים נתכון לכך אמרו בְחֶטְאוֹ מֵת ולא אמרו 'בָּעֲוֹנוֹ' דקרו לה שוגג ששגג בדבר זה שחשב שמותר לעשות עוון בידים בשביל לזכות אחרים.

הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ. פירוש בְּצָרַעַת וצריך טעם לזה, ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער המצות פרשת תזריע, שהצרעת תהיה מכח הסתלקות החכמה עיין שם, והנה הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים מוכח שנסתלק ממנו אור החכמה, שאם היה לו חכמה לא היה טועה לחשוד הפך האמת, דחכם עדיף מנביא לכוין על האמת, וזה אם היה חכם שלא נסתלק ממנו אור החכמה לא היה מכוין הפך האמת לכן ענשו בצרעת שבאה על ידי הסתלקות אור החכמה.

וְגַלְיָא קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּמְהֵימְנֵי יִשְׂרָאֵל. מקשים דאם כן אמאי אמר לו (שמות ד, ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ? ונראה לי בס"ד, כיון דאמר לו בפירוש מעיקרא שיאמינו, אז אם לא היה חוזר ואומר לו וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לא היתה אמונה שלהם נעשית מחמת הבחירה, אלא היתה נעשית בהכרח מחמת שהקב"ה אמר עליהם שיאמינו, ולפי זה לא יהיה להם שבח וזכות באמונה זו, על כן אחר שאמר לו בתחלה שיאמינו חזר ואמר לו וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ שהטיל ספק בזה, הנה בכך נתבטל אותו הכרח של האמונה שיצא מכח דבורו יתברך בראשונה כשאמר לו שיאמינו ונשארו האמונה כפי בחירתם, ולכך כאשר (שמות ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם אחר כך נעשה מזה זכות גדול להם ונשתבחו בכך.

מֵחֵיקוֹ הוּא, דְּשָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. נראה לי בס"ד תחלה אמר לו (שמות ד, ו) הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, והיינו חֵיקֶךָ אות 'ש' שהיא עומדת בחק שמך, ותתן עליה אותיות 'יד' אז יהיה צירוף 'ידש' המורה על הלקאה לשון 'דישה' והוא אחר שעשה צירופים על שם שדי. אך אחר כך בטובה אמר לו הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, תיבת הָשֵׁב מורה על חזרה לאחור, כלומר צירוף 'יד' עם חֵיקֶךָ שהוא 'ש' שנעשה 'ידש' הָשֵׁב אותו לאחור שנעשה שם שדי ביושר, כי 'ידש' למפרע 'שדי' ושם זה יורה על הטובה והוא לשון שָׁדַיִם של יניקה, וגם עוד ראיתי בספר קהילת יעקב שהביא מן ספר 'דן ידין' שכינה החכמה באותיות 'שדי' ובגילוי אור החכמה מסתלק הצרעת כנודע מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. עיין מהרש"א שהקשה על פירוש רש"י דהוה ליה למימר 'נֵס אַחַר נֵס' דתרי ניסי המה הבאים בזה אחר זה, ומה שפירש מהרש"א עדיפה עדיין לא נתרץ דקדוק הנזכר, כי נס הבליעה התחיל להראות תיכף בתחלת הבליעה, אך נס עביות המטה בא אחר שהתחיל נס הבליעה, ואם כן עדיין יש להקשות הוה ליה למימר 'נֵס אַחַר נֵס'? ונראה לי בס"ד ענין ב' נסים אלו הן הוא שנעשה במטה כח רוחני לבלוע, ועוד היה נס אחר בבליעה עצמה שבלע הכל בבת אחת ולא בלעם אחת אחת, ואם כן תיכף כשנראה נס הבליעה נראה נס הב' שבלע הכל בבת אחת וזהו נֵס בְּתוֹךְ נֵס , ולכך גם במילוי נֵס יש מספר נֵס [110] כזה נו" ן ס מ"ך [110] , ולזה אמר נעשה בפעולתו נֵס 'בְּתוֹךְ' נֵס: