בן יהוידע על שבת פז.

וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דָּרַשׁ? נָשָׂא קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ. יש להקשות והלא מוכח כי דיבור (דברים ה, כז) וְאַתָּה פֹּה אמר לו תיכף עם דיבור (דברים ה, כו) שׁוּבוּ, ואם כן על איזה זמן קאמר שפירש משום קל וחומר, אם על קודם מתן תורה איך דריש קל וחומר כיון שלא אמר לו עדיין דיבור (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ, ואחר שאמר לו דבור זה הנה גם לישראל לא התיר התשמיש אלא רק בשעה שאסרו עליו באומרו וְאַתָּה פֹּה? ועוד למאן דאמר (זבחים דף קטז) יתרו אחר מתן תורה בא אם כן אשתו לא היתה אצלו כדי שיפרוש ממנה? ונראה לי בס"ד, למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא, מוכרח לומר שמשה רבינו ע"ה ראה ברוח הקודש שעתיד הקב"ה לצוות לישראל (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, וכיון דידע זה ברוח הקודש אז הסכים בדעתו על עצמו מכח קל וחומר שיפרוש לגמרי, ותיכף עשה מחיצה באהל שלו בינו לבינה, וגם ודאי אמר לה בפירוש שאסור לו לשמש עמה, ואפילו למאן דאמר אחר מתן תורה בא גם כן אתי שפיר, כי קודם מתן תורה כשראה ברוח הקודש שעתיד לצוות לישראל אַל תִּגְּשׁוּ, אז הסכים על עצמו לפרוש כשתבא אשתו אליו. ומה שאמר עָשָׂה מִדַּעְתּוֹ משום שאר דברים נקיט האי לישנא. ושוב ראיתי בתוספות יבמות (דף סב בד"ה אמור) שהקשו כמו קושיא דידן, אך לא ידעתי אמאי לא הקשו הקושיא על מה שאמר 'מַאי דָּרַשׁ' כאשר תפסתי אנא עבדא? ולפי דבריהם שכתבו שנתן לה גט או עשה לה אהל בפני עצמה אינו מתיישב הספרי דקאמר אהרן ומרים ידעו בדבר הזה מכח דברי צפורה, וגט או אהל בפני עצמה קלא אית לה, ובודאי היו שומעין ויודעין אחיו ואחותו? והנה על פי המאמר כאן דְנָשָׂא קַל־וָחֹמֶר, נראה בס"ד לומר טעם על אשר התפלל על מרים בשם 'אֵל' דכתיב (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, דידוע די"ג מדות שהתורה נדרשת בהם דנקיט רבי ישמעאל בברייתא, הם כנגד י"ג מדות רחמים של אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ומדה הראשונה שהיא קַל וָחֹמֶר היא כנגד מדת שם 'אֵל' ומאחר דמרים לא נשאה קל וחומר דדריש משה רבינו ע"ה גבי אשה, חטאה בזה למדת שם 'אֵל' ולכך בקש ממדת שם 'אֵל' בעצמו לרחם עליהם ולרפאות אותה.

הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ. נראה לי בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים כנגד חו"ב [חכמה ובינה] , אֶלֶף חָכְמָה אֶלֶף בִּינָה, ומשה רבינו ע"ה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד כנגד הַדַּעַת גם כן, מפני כי הוא שרשו בְּדַעַת כידוע. ולזה אמר הוֹסִיף יוֹם אֶחָד 'מִדַּעְתּוֹ' דייקא. או יובן בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים שהם כ"ד שעות וכ"ד שעות, והם כנגד שני שלישי החסד שנתנום לרחל בסוד (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ומשה רבינו ע"ה רצה בחסד שלם, וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד אחד כנגד כ"ד הנשאר בתפארת גם כן, ואז נתקיים (משלי לא, כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, כלומר נעשה חסד שלם שהוא ג' פעמים כ"ד כנגד ג' ימים. ובזה יובן בס"ד (תהלים מח, כ) בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה , רצונו לומר תחלה יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ שהם ב' ימים, ולסוף הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, שהסכים עם משה רבינו ע"ה להוסיף יום אחד להשלים החסד: נמצא ולפי דברי הברייתא 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ' ונראה לי שזכה שיסכים עמו בכל השלשה הנזכרים שעשה מדעתו, כי הוא זכה אל הַדַּעַת שהוא קו אמצעי דכולל חו"ב [חכמה ובינה] , לכך זכה שיסכים עמו בכל השלשה שעשה מדעתו. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלו הם שפ"ה [ ה וֹסִיף יוֹם אֶחָד, פֵ רַשׁ מִן הָאִשָּׁה, שִׁ בֵּר אֶת הַלּוּחוֹת] , ומשה רבינו ע"ה היה לו אות בשפה שלו שהוא נביא אמת, מפני כי בטבע אינו יכול לומר בומ"ף שהם בשפתים כמצטרך, ועם כל זה היה מוציא אותם כראוי בדרך נס, לכך בשלשה דברים שהם ראשי תיבות שָׂפָה גם כן נתאמת שהוא אמיתי.

מַאי דָּרַשׁ? "הַיּוֹם וּמָחָר" הַיּוֹם כְּמָחָר, מַה לְּמָחָר, לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם, לֵילוֹ עִמּוֹ. יש להקשות מנא לן למדרש הכי? ונראה לי בס"ד משום דהוה ליה למימר 'וְקִדַּשְׁתֶּם יוֹמָיִם' כמו שנאמר (הושע ו, ב) יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, וכן יוֹמָיִם אֶעֱזְבֶךָ, ולמה נקיט ב' תיבות 'הַיּוֹם וּמָחָר' אלא ודאי למדרש הַיּוֹם כְּמָחָר.

וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: (דברים ה, כח) "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". נראה לי בס"ד אמר לו תיבת 'פֹּה' לרמוז לו הטעם מה שהותר לו לפרוש מן האשה, מפני שיש לו כח לברא נפשות לגרים על ידי הַפֶּה שלו ואין צריך לעסוק בפריה ורביה בזווג אשתו. וזה שאמר וְאַתָּה פֹּה רצונו לומר יש לך כח בפה שתוכל לעשות בו פריה ורביה, לכן עֲמֹד עִמָּדִי ואין אתה צריך להזדווג עם אשתך. גם אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי דידוע שיש לאות ה' צורת 'דו' וצורת 'די' והנה אות ה"א נמצאת בסוף שמו של מש ה רבינו ע"ה, ואם לא היה פורש מן האשה הנה היא אצלו כצורת ד"ו המורה על זווג שני גופים, כמו שאמרו טָב לְמֵיתַב טַן 'דּוּ' אך כיון שפירש מן האשה הנה היא אצלו כצורת די המורה על פרישות, לומר 'די' לך בזווג תחתון שהיה לך קודם ואינך צריך להזדווג עתה בזווג תחתון של שני גופים. ולזה אמר עֲמֹד עִמָּדִי חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עם די'. גם יש לומר וְאַתָּה פֹּה ראשי תיבות פ ריש ה אשה עֲמֹד עִמָּדִי. ומה שהקשה הרי"ף ז"ל דילמא הא דאמר לו עֲמֹד עִמָּדִי הוא לפי שעה, לפי שצריך לעלות לקבל הלוחות ומנא לן דהסכים על פרישותו לגמרי? ונראה לי בס"ד מאחר דמצינו שהוצרך להתיר לישראל בפירוש, כמו שנאמר (דברים ה, כו) שׁוּבוּ לָכֶם והוא לא נכנס בהיתר זה כי אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי, אם היה דבר זה לפי שעה היה צריך שיתיר לו גם כן בפירוש אחר זה.

וְאִית דְּאַמְרֵי: (במדבר יב, ח) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". יש להקשות מהיכא משמע דהסכים בפרישותו? ונראה לי בס"ד כי הם כל טענתם בערעור שלהם הוא ממה שאמר (במדבר יב, ב) הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, שאנחנו לא פרשנו ועודנו נביאים, ובדבור זה סתר טענתם כי אמר להם פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ דשכינה מדברת מתוך גרונו, ונמצא הם אין להם דמיון אליו בנבואה דאין להם ענין זה, וכיון דסתר טענתם משמע דהסכים עמו.

וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ", וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. נראה דריש נמי אֲשֶׁר עם הכולל שֶׁבֶר , שאמר לו אֲשֶׁר לשון 'אֹשֶׁר' על השבר שעשה, וידוע שמשה רבינו ע"ה הוא בסוד החסדים, ונראה עתה נעשה 'דין' לשבר הלוחות אך באמת זה 'חסד' שבזה הציל את ישראל! וידוע דאור ישר הוא חסד, ואור חוזר דין, ולזה אמר יִישַׁר כֹּחֲךָ שאתה עודך בחסד אור ישר אף על פי שֶׁשִּׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת. ונראה לי יִ ישַׁר כֹּ חֲךָ שֶׁ שִּׁבַּרְתָּ סופי תיבות כת"ר , שעל ידי זה זכה לכתרים של ישראל שלקחם.

רַבִּי אוֹמֵר: בִּתְחִלָּה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וְלִבְסוֹף פֵּרַשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ. נראה לי בס"ד טעמא דרבי מאחר דהתורה קיומו של עולם, כמו שנאמר (ירמיהו לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי לכך נהג עמהם כבריתו של עולם, דברישא חשוכה, והדר נהורא, והחשך הוא סטרא דדינא, והאור סטרא דרחמי, לכך תחלה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ מצד הדין, ואחר כך שְׂכָרָהּ מצד הרחמים, אבל האיכא דאמרי סבירא ליה נהג עמהם כאדם הראשון, שתחלה ראה יום שהוא חסד ואור, ואחר כך ראה לילה שהוא גבורה וחשך. אי נמי נראה לי בס"ד טעמיה דרבי על דרך מה שכתב מהרש"א דבאותיות מצוה יש אותיות הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה , וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דהלאוין הם גבורות מושרים באותיות 'יה' והעשין שה"ס [שהוא סוד] חסדים מושרשים באותיות 'וה' נמצא בשם המצוה עצמה נרמזו הגבורות שהם הלאוין קודם החסדים שהם העשין כי אלו ב 'מץ' ואלו ב 'וה'. ולכן סבירא ליה תחלה הגיד עונש העובר על המצוה של תורה שהוא בא מצד הגבורה, ואחר כך הגיד שכר המצוה שהוא מצד החסד, אך הא"ד סבירא ליה תחלה מתן שכרה ואחר כך עונשה, כפי סדר המדות למעלה שמדת החסד היא קודם מדת הגבורה זה ימין וזה שמאל, אי נמי נראה לי בס"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרבי קאי על אנשים שדעתם סובל, ואיכא דאמרי קאי על הנשים שאין דעתם סובל לכך הגיד להם השכר קודם. אי נמי רבי קאי על מצות שבין אדם לחבירו שאין האדם חרד עליהם כל כך וקלים בעיניו, לכך הפחידם תחלה בעונשין שידעו חומר העון, והאיכא דאמרי איירי בדברים שבין אדם למקום דחמורים הם בעיני האדם, ולזה הגיד השכר תחלה שבזה יתפעלו יותר בקיומם.