בן יהוידע על שבת פח.

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דִּיהַב אוֹרְיָן תְּלִיתָאִי. נראה לי בס"ד, שנתנה לנו מן הבריאה שהיא משולשת בשלש עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] , גם נתנה מימין דכתיב (דברים לג, ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ונקודת החסד הוא 'סֶגוֹל' שהוא משלש נקודות, ולכן נקראת תוֹרַת חֶסֶד דכתיב (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, ויש בה 'מצות חוקים ומשפטים' שהם ג' מינים. וְעַם תְּלִיתָאִי שיצאו מן שלשה אבות שהם סוד ג' קוין, וגם שמשולשים בשלשה שמות שהם 'ישראל יעקב ישורון' ומבורכים בשלשה פסוקים יְ בָרֶכְךָ יָ אֵר יִ שָּׂא שמתחילין בשלשה יודי"ן כנגד ג' שמותם הנז', ויש להם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] , וקרוים 'אָדָם' [45] שהוא ג' פעמים 'יה' [15] . ואמר בְּיַד תְּלִיתָאִי הוא משה רבינו ע"ה, דמלבד שהיה שלישי בלידה היה גם כן גלגול שלישי שהם ה בל ש ת מ שה, וזכה לנשמה דאצילות שהיא שלישי לנפש ורוח, וגם חייו משולשים שהם ג' פעמים מ', וגם שמו משולש באותיות, וגם במספר [משה=345] שהוא ג' פעמים 'חזק' [115] כידוע. וּבְּיוֹם תְּלִיתָאִי היא שבת קודש המשולש בשלש סעודות, ונאמר בו ג' פעמים 'היום' וכניסתו הוא בשלש שהם 'קדוש ונר ושולחן'.

מְלַמֵּד, שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית. יש להקשות למה עשאו 'כְְּגִיגִית' שחפרו ועשה בו בית קיבול כמו גִיגִית, ודי להניחו כמו שהוא למעלה מראשיהם? ואם כדי שלא יברחו וינוסו מתחתיו, מי זה יברח מיד ה'? שאם יצאו מתחתיו גם ההר ילך על גבי ראשיהם! ועוד יש כאן קושיא ידועה הלא הם קבלו ברצון לב את התורה שהקדמו נעשה לנשמע? ועוד יש להקשות אומרו שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם, והוה ליה למימר 'כַּאן' דהא עומדים תחת ההר? ונראה לי בס"ד כי הם קבלו תורה שבכתב כפי מה שיגידו המקראות כמו הקראין דאזלי בתר פשט המקרא, ולא היו רוצין לקבל תורה שבעל פה אשר בכל תיבה ותיבה של המקרא תולה בה תלי תלים של הלכות, ולכך אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' רצונו לומר נַעֲשֶׂה כפי אשר נִשְׁמָע מן פשט המקראות. והוא יתברך כָּפָה אותם על תורה שבעל פה, ולכן עשה את הָהָר לעיניהם חפור בתוכו כמו 'גִיגִית' לרמוז להם שכל תיבה ותיבה של המקרא היא כמו גיגית שיש לה בית קיבול ומטילים לתוכה יין אשר תכיל אלף אלפים טיפות יין בקרבה, ועל מנת כן אתם חייבים לקבל את תורה שבכתב. וידוע כי המאמין בדרשות של תורה שבעל פה ורמזים אשר בזה הוא מבין דבר מתוך דבר ומוציא הלכה מתוך הלכה, הנה זה הוא 'בן עולם הבא' שהיא סוד בינה, יען כי משמעות בינה הוא כך שיבינו דבר מתוך דבר, מה שאין כן מי שאינו מודה בכך הרי זה אין לו חלק לעולם הבא! ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל על מה שנאמר 'אין לו חלק לעולם הבא' היינו שישאר במלכות שהיא סוד העשיה. וזה שאמר כָּפָה הָהָר כְּגִיגִית שיש לה בית קבול, לרמוז על תורה שבעל פה שעושה לכל תיבה בית קבול שתכיל בקרבה כמה אלפים הלכות שבזאת תהיה עיקר קבלת התורה, ואמר להם אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה , הידיעה היא תורה שבעל פה שעליה נאמר (איוב יא, ט) וּרְחָבָה מִנִּי יָם, מוּטָב , אִם לָאו, שָׁם, במלכות הנקראת 'שם' שה"ס [שהוא סוד] עשיה, בסוד (שמואל ב' ח, יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם תִּהְיֶה קְבוּרַתְכֶם , כלומר מקום שלכם שלא תזכו לעולם הבא שה"ס בינה, אלא תשארו במלכות שנקראת 'שם'.

קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר. כבר פירוש אחר צליבת הָמָן וגדולת מָרְדֳּכַי חזרו וקיימו קבלת התורה מחדש, דאם עשו זה הקבלה קודם צליבת המן אחר שנודע להם הגזירה, נמצא גם בקבלה זו אנוסין הם שעשו כן לבטל הגזירה.

מַאי דִּכְתִיב: (תהלים עו, ט) "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" וְכוּ'. נראה לי בס"ד דין קאי על תורה שבעל פה, שיש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] , ובכל חלק יש בו שמונה דרגין שהם 'כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור' הרי מספר 'לֵב' [32] , והאדם צריך לעסוק בכל הנזכר 'לִלְמֹד וּלְלַמֵּד' הרי נעשה ס"ד כמנין 'דִּין' [64] , ובתחלה אמרו ישראל (שמות כד, ז) כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הֳ' נַעֲשֶׂה, ולא אמרו 'נִשְׁמָע' דקאי על תורה שבעל פה שהיא תלויה בשמיעה, דאי אתה רשאי ללמדה בכתב, ולכן אֶרֶץ יָרְאָה כי היא כנגד תורה שבעל פה שנקראת 'דִּין' כאמור, ועיקר קיומה הוא עליה, ואחר כך כשאמרו ישראל 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' שָׁקָטָה. או יובן חלק המעשה נקרא דִּין ונרמז באותיות דין דשם 'א דני' וחלק הלימוד נקרא אלף לשון (איוב לג, לג) אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה, ונרמז באות א' דשם 'א דני' וידוע כי אות א' דשם אדני הוא הממתק אותיות דין, שבלתי א' הוא דין קשה כנודע מסוד 'נער [320] ונערה [325] ' שה"ס [שהוא סוד] ש"ך [320] ושכ"ה [325] , ולכן בתחלה כשאמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הֳ' נַעֲשֶׂה שהוא חלק המעשה ולא אמרו 'נִשְׁמָע' שהוא חלק התלמוד הרמוז באלף, יָרְאָה כי באותיות דין לבדם אי אפשר להתקיים, אבל אחר כך כשאמרו נעשה ונשמע שקבלו התלמוד והמעשה שבזה נעשה שם 'אדני' שלם אז שָׁקָטָה.

בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. יש להקשות למה בהנחת הכתרים הספיק מלאך אחד לשני כתרים, ובנטילתם הוצרך לכל כתר מלאך אחד? ונראה לי בס"ד כי בהנחתם הביאום מלאכי השרת שהם מסטרא דימינא, וכל ימין כחו חזק שיוכל מלאך אחד לסבול שני כתרים בידו, אבל בנטילה שהוא מלאך אחד לסבול שני כתרים בידו, אבל בנטילה שהוא ענין דין נטלום מלאכים מסטרא דשמאלה, וזה המלאך אין לו כח לסבול ב' כתרים בידו. ועוד נראה לי בס"ד מלאך הטוב גם שמאל שלו היא חסד, לכך אחז ב' כתרים בשתי ידיו, אבל מלאך הדין אין פועל דין בימינו אלא רק בשמאלו, לכך נטל כתר אחד בשמאלו דוקא. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בחטא העגל נפגם הכתר שהוא כנגד 'נַעֲשֶׂה' בלבד, אבל כתר שכנגד 'נִשְׁמָע' לא נפגם, לכך נאמר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כל יום, שנשתמשו בלשון נשמע וכנזכר במדרש, ועיין שלמי ציבור. והנה ידוע דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולכן בהנחת הכתרים אף על פי שהם שני כתרים נחשבים לאחד כי אין נפרד ביניהם, והספיק לשניהם מלאך אחד שזה נחשב שליחות אחת, אך בנטילתם שכבר נפגם כתר שכנגד נעשה, אז נעשה הפרש בין שני הכתרים ולא נחשבו דבר אחד, ולכן גם השליחות נפרדה שאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות, וצריך השתא לכל כתר מלאך אחד. וכתבו התוספות הכתרים של הוֹד היו, והנה הוֹד עם האותיות עולה י"ח [18] , וב' פעמים י"ח עולה מספר אֹהֶל [36] , לכך כתיב (שמות לג, ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, גם נקראים שִׂמְחַת עוֹלָם כי הכתרים באו להם מכח חכמה היא התורה, וב' פעמים חָכְמָה [73] עולה מספר עוֹלָם [146] , ולזה אומר (ישעיהו לה, י) וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, והמאמר הזה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ וכו' פרשתי בס"ד בדרוש שבת כלה של שנת תרנ"א פירוש נכון בעוזה"י.

בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ. נראה לי בס"ד בשם חוֹרֵב נרמזו הטעינה והפריקה, כי 'חוֹרֵב' אותית 'חִבּוּר' וזו היא הטעינה שנתחבר אור הכתר הרוחני עם הגוף הגשמי, וגם חורב אותיות 'בּוֹרֵחַ' וזו היא הפריקה, שהיה אור הכתר בורח מאתם ומסתלק מהם.

יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. יש להקשות למי שואלת בת קול והלא לו יתברך גלוי? ונראה לי בס"ד דאין זה לשון שאלה אלא הוא הודעה, דמודיע בזה מעלת ישראל להצילם מטענת המלאכים מדין 'בן המצר' [דינא ד'בר מצרא' דהיינו חכמים תקנו שתהיה למצרן (השכן) זכות קדימה בקניית שדה העומדת למכירה בצד שדהו] , כי יש בזה ב' טענות חדא כי התורה היא מן הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה לכך התחילה בבי"ת [ בְּ רֵאשִׁית] , ונשמות ישראל היא גם כן מן הבריאה, בסוד בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וכו', אבל המלאכים הם מיצירה. ונמצא מצד נשמתינו אנחנו קרובים ומצרנים והמלאכים רחוקים. וטענה הב' היא שֶׁיִשְׂרָאֵל נִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם (אבות ג, יד), ובכן לא שייך דין 'בן המצר'. ולזה אמר מִי גִלָּה לְבָנַי רָז זֶה , דהבינה שנקראת 'מִי' היא גילתה לְבָנַי רָז זֶה! ובזה נתפרשו ב' טענות הנז' דאיך זכו שנגלה להם על ידי הבינה רָז זֶה? אלא הטעם מפני שנשמות שלהם הם מבריאה שה"ס בינה הנקראת 'מִי' ולכן הם הקרובים ליקח התורה שהיא מבריאה, ועוד הם 'בָנַי' ובבן ליכא טענת בן המצר .

לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ. הקשו התוספות ז"ל והלא התפוח הוא משל להקב"ה דכתיב (שיר השירים ב, ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי? ונראה לי דרב חמא מפרש הכתוב על פי הדרך שפרשתי בס"ד בסה"ק 'אֶבֶן שְׁלֹמֹה' על שיר השירים עיין שם, ואומרו פִרְיוֹ קודם לעלין פירוש כשיחנט הפרי עדיין העלין לא נגמרו כל צרכן, אבל ודאי הם יוצאין ונראין קודם חנטת הפרי ורק נגמר גידולם אחר חנטת הפרי.