בן יהוידע על שבת פג:

תְּנִינָן: (שופטים ח, לג) "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים" זֶה זְבוּב בַּעַל עֶקְרוֹן. עיין בתוספות מה שכתב בזה, ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו חיד"א ז"ל בפסוק (מלכים א' א, א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, שיש קליפה שנקראת 'זְבוּב' ליפרע מן הפוגם ביסוד בניאוף וכיוצא עיין שם. וכאן אמר הכתוב (שופטים ח, לג) וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, למדו רבותינו ז"ל מזה שעבודה זרה שלהם היתה זְבוּב שהוא כנגד קליפת 'זְבוּב' השולטת במי שפוגם באות ברית קודש, ולכך נקראת קליפה זו בַּעַל בְּרִית. ולזה אומר מַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ כִּיסוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ , כי הפה מכוון כנגד ברית המעור, וחבוק ונשוק הם עניינים של ניאוף. והר"ן ז"ל כתב דבירושלמי משמע שעשו עבודה זרה כמו צורת ראש המילה, והיינו בַּעַל בְּרִית רצונו לומר עבודה זרה שהיא כצורת מקום שנעשה הברית עיין שם, ולפי מה שכתבתי בס"ד דברי הירושלמי קרובים עם תלמוד דידן.

לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה. קשה בִּשְׁעַת מִיתָה מי יביאהו לבית המדרש ואיך יצוייר דבר זה? ומהרש"א ז"ל כתב דלא קאי זה אלא על דברי תורה, והוא דוחק עצום בלשון המאמר דקאי אתרווייהו, ועוד גם אי קאי על דברי תורה גם כן קשא דרחוק מציאות זה, כי מי זה יזכה להיות שפוי בדעתו בשעת פטירתו לדבר בדברי תורה כרבי שמעון בר יוחאי וכרבי אליעזר בן הרקנוס וכיוצא, ואיך אמר לְעוֹלָם וכו'? ונראה לי 'מִיתָה' דנקיט הכא לאו ממש אלא 'יִסּוּרִין' דנחשבים כמיתה, כצרעת, או סמיות עינים, או עניות, דשלשה אלו חשובין כמת, וקאמר אֲפִלּוּ אם יהיו לו אחת מאלה שהם נחשבים מִיתָה אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין, אֶלָּא, בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ. נראה לי בס"ד הכונה על דרך שאמרו (תמיד לב:) 'הרוצה שיחיה ימות' שהוא רצונו לומר יחליש החומר בסיגופים ותעניות, וכן התנא אמר (אבות ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח וכו'. ונראה לי בס"ד דקדוק תיבת 'עָלֶיהָ' דהוה ליה לומר מֵּמִית עַצְמוֹ 'בַּעֲבוּרָהּ' והוא כי קודם אותיות 'תּוֹרָה' יש אותיות 'שָׁקְדָה' שהוא רצונו לומר שקדנות, ולזה אמר מֵּמִית עַצְמוֹ בִּשְׁקֵדָהּ שיהיה שקדן בתורה הרבה ובזה תתקיים בידו, ולכן אמר 'עָלֶיהָ' רצונו לומר במה שרמוז באותיות שהם 'עָלֶיהָ' שהם 'שָׁקְדָה' העומדים למעלה מאותיות תורה.