בן יהוידע על שבת נה:

מִפְּנֵי מַה קָּנַסְתָּ מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן. מקשים וכי לא ידעי מלאכי השרת מה שחטא בעץ הדעת? ועוד למה קרי לה מצוה קלה? ונראה לי בס"ד כי ראו דמלבד המיתה גזר עליו יסורין קשים. (בראשית ג, יז) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, ולכן שאלו כיון שגזרת עליו יסורין קשים לָמָּה קָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה, די ביסורין לכפר? והשיב להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו וְעָבַר עָלֶיהָ. והכונה על פי מ"ש במדרש רבה על פסוק (בראשית ג, יא) מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, אמר רבי לוי משל לשואלת חומץ [אשה שבאה לשכנתה כאילו כדי לשאול חומץ, אך בחלקלקות לשונה היא מסיתה אותה, כנחש, לדבר עבירה] שנכנסה אצל אשתו של חבר שהוא הלוחש על נחשים ומכניסם לתוך כלי אחד, אמרה לה 'מה בעלך עושה עמך?' אמרה לה: 'כל טוב הוא עושה עמי, חוץ מחבית זאת, שהיא מלאה נחשים ועקרבים, שאינו משליטני עליה', אמרה לה: 'כל קוזמיחון שלו [תכשיטיו היקרים] שם, והוא מבקש לישא אשה אחרת וליתן אותן לה'. מה עשתה [אשת החבר] ? הושיטה ידה לתוכה. התחילו מנשכים אותה. כיוון שבא בעלה, שמע קולה מצווח. אמר לה: 'שמא באותה חבית נגעת?' כך אמר הקב"ה לאדם הראשון (בראשית ג, יא) 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?' עד כאן לשונו. וצריך להבין מה בא רבי לוי ללמדנו במשל הזה? ונראה כי נתכוין לתרץ בו קושיא הנזכר למה נקנס מיתה לאדם הראשון מאחר שגזר עליו יסורים בעבור עון ההיא? ותירץ דהמיתה לא באה לו בתורת עונש, אלא באה ממילא מארס אכילת עץ הדעת טוב ורע, שהיה בזה רע שהוא ארס הממית! ולזה הביא משל הנזכר כי אותה אשה בעת שהושיטה ידה לתוך החבית עברה על צווי בעלה ונתחייבה עונש, ונשיכת הנחשים בא לה ממילא ולא נתנו לה בשביל עונש שעברה על דברי בעלה. ובזה יובן בס"ד דבריו יתברך לאדם הראשון (בראשית ב' י"ז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, והדברים כפולים, אך בזה ניחא רצונו לומר מֵעֵץ הַדַּעַת שהוא טוֹב וָרָע שיש בו ארס שהוא הרע שבו, הנה זה בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת , רצונו לומר בארס של מות שיש בתוכו תמות בו ממילא, ונמצא המיתה לא באה אל אדם הראשון בתורת עונש אלא טבעית, שגילה לו מעיקרא שיש בזה ארס שהוא ממית. ולכן היסורין שגזר עליו המה צריכין להיות בשביל עונש על אשר עבר על צווי השם יתברך, ולזה אמר להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו , אות למ"ד של קַ לָּ ה נדרשת כפלים לכאן ולכאן ועל כן קרי בה 'קל לה' והיינו 'קל' כלומר קלקול כמו שנאמר, השרש בשרש קִלְקַל בַּחִצִּים (יחזקאל כא, כו) וכן, כָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ (ירמיהו ד, כד) שהוא מענין ההרס וההשחתה כדברי רבותינו ז"ל (שבת קו.) באומרם כל המקלקלין פטורים, וכן אומרם (משנה דמאי ג, ו) שֶׁחֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל, וכן יש לפרש בכך פסוק קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם (איוב כד, יח), דקאי על דור המבול שהוא גם כן לשון השחתה, ולזה אמר המיתה לא באה לו בתורת עונש, אלא המצוה שהיא 'קל לה' רצונו לומר שיש בה ארס המשחית וממית היא המיתה אותו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, שהם שאלו אמאי נתחייב מיתה על עון אחד, והלא מוכרח לעבור כדי לקיים מצות עשה דתשובה? והשיב להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו ובתשובה עדיין לא צוויתיו! אף על גב דידע דאיכא תשובה הא על כל פנים באותו זמן על זו נצטוה ועל זו לא נצטוה, ועוד אני יודע שכונתו לעבור עליה ולא בשביל לקיים מצות התשובה. ונראה דקרי לה מִצְוָה קַלָּה בשביל שאין בה טורח כי היא שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, ועוד 'קַלָּה' מפני שעדיין לא ידע טעמו של העץ מה הוא ואין מן הראוי שיהיה יצרו תוקפו כל כך.

וַהֲלֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁקִּיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמֵתוּ. קשא והא כתיב (במדבר כ, יב) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, דנמצא חטאו! ונראה לי כי בזה איכא ביטול מצות 'עשה' בלבד שאמר להם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וליכא 'לאו' דלא אמר להם 'לֹא תַּכּוּ אֶת הַסֶּלַע' ואין עונשין על ביטול מצות עשה אלא בעידן רתחא. ולכן השיב להם (קהלת ט' ב') מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע , פירוש כיון דאיכא רתחא בעבור עונות הרשע אז גם הצדיק שאין בידו חטא של 'לאו' אלא רק ביטול 'עשה' נענש, ולכן כיון דהוה רתחא משום חטא ישראל נענשו משה ואהרן על ביטול מצות עשה. ולפי זה אין מברייתא זו קושיא על רב אמי, אך המקשן אזיל בתר פשט הדברים דמשמע דלא חטאו כלל, ורק משום מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע הוא דמתו. והנה ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל דפירש שאלת מלאכי השרת על אדם הראשון דאין ראוי לקנוס עליו מיתה בשביל עבירה אחת, דְ'פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר' (איוב לג, כט), והשיב מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו אני בעצמי ואינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח, ובזה פירש (שמות כ, טז) דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת, עיין שם. ולפי דברי הרב ז"ל הנזכר ניחא לתרץ קושיא שיש להקשות בדברי רבי שמעון בן אלעזר דאמר 'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחֶטְאָם מֵתוּ' וקשא אכתי איך ימותו בשביל חטא אחד? ובזה ניחא דמשה רבינו ע"ה שמע מפי הקב"ה לכך נענש בחטא אחד, ואהרן אף על פי ששמע מפי שליח שצריך גם הוא לדבר, דכתיב (במדבר יט, ח) 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע' לשון רבים, הנה עוד יש לו חטא שני, שלא הוכיח את אחיו כשראהו מכה בסלע, ועל שתים יש עונש לחד מאן דאמר.

אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. פירוש 'בַּעֲצָתוֹ' וצריך להבין למה לא אמר 'בַּעֲצָתוֹ' להדיה שהוא לשון מפורש יותר? ונראה לי עֶטְיוֹ בהפוך אתוון טָעָיו , שיש בזה המילה ב' דברים 'עטיו וטעיו' שהוא עצתו וטעותו.

כָּל הָאוֹמֵר: רְאוּבֵן חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. נראה לי בס"ד, תיבת 'כָּל' לרבות אפילו האומר כן כונתו לטובה, כדי שילמדו ממנו מצות התשובה, אפילו הכי טועה הוא בכך דאין לתלות בו דופי ממש חס וחלילה.

עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת מַצָּעָהּ. נראה לי בס"ד וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו [1223] עולה מספר אלף ורכ"ג כמספר בִּלְבֵּל לְמַצָּע בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו לֹא חָטָא כִּי קִנֵּא עַל כְּבוֹד לֵאָה אִמּוֹ [1223] שעולים תיבות אלו אל"ף ורכ"ג בדקדוק! ונראה לי בתיבת פַּחַז ראשי תיבות פ סעת ח קרת ז כרת, רצונו לומר 'פסעת' לבלבל המצע, ולא להכעיס נתכוונת, אלא 'חקרת' איך תהיה שפחת אחות אמי צרה לאמי, יען כי 'זכרת' עצבון אמך בהיות לה צרה, גם פַּחַז ראשי תיבות פ עלת ח כמת ז כית.

מֻצָּל אוֹתוֹ צַדִּיק מֵאוֹתוֹ עָוֹן, וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ. נראה לי בס"ד דכל מעשה איסור בפועל נרשם בשרטוט הידים, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו א, טו) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, וכאן לא עשה מעשה איסור כלל לכך לא נרשם בידו.

כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. פירש רש"י האומר חטאו באשת איש טועה ומיהו בבזיון קדשים חטאו, ונראה לי בס"ד, לכך הקדים לומר וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל (שמואל א' ב, יב), והוא 'בְלִיָּעַל' אותיות 'בַּל עֵלִי' רצונו לומר לא עשו כמנהג עֵלִי שהיה מכבד הקדשים, ולכן גם עֵלִי אמר להם 'אל בני' פירוש אין אתם קרויים 'בְּנִי' שאין אתם דומים לי מצד חוקות הכהונה. והא דאמר 'כָּל' נראה לי בס"ד, לרבות אם יאמר אדם דבר בסתם בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ , ולא יפרש שחטאו בבזיון קדשים, אף על פי שהוא מתכוין על בזיון קדשים הנה הוא טוֹעֶה בדבר זה, כי השומע יבין חטאו באשת איש משום דאזיל בתר פשטיה דקרא.

מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם. יש להקשות בזה נרמז ביטול פריה ורביה ולא שייך למימרי על זה 'כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם'? ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו האחרונים ז"ל דאם האשה תטבול מטומאתה ואין בעלה עמה בבית באותה לילה ידבקו בה כוחות רוחין ושידין, ובאשכנז נוהגין לעשות תיקון לדבר זה להניח סכין תחת האשה, ותחבק בשינתה תינוק קטן, וכמו שכתב הגאון שבות יעקב בתשובה (חלק ג, סימן טז), ולכן אלו הנשים שטובלין בשביל בעליהם, ואין באים לשכב עם בעליהם, אלא ישכבון חוץ לביתם עד שיקריבו את קרבנם, נמצא הם גורמים להם שישכבו עם כוחות רוחין ושידין, לכך מעלה עליהם הכתוב כְּאִלּוּ הם שְׁכָבוּם . ודע כי מדברים אלו שנכתבו על בני עלי ובני שמואל נמצינו למדין, שהאדם יתוודה על עבודה זרה ושפיכות דמים וגלוי עריות אף על פי שלא חטא בהם ממש אלא עשה דברים הדומין, כגון גאוה וכעס והלבנת פנים ובזוי מועדים דאמרו רבותינו ז"ל עליהם לשון כְּאִלּוּ.