בן יהוידע על שבת נה.

הָא יָתִיב מַר עוּקְבָא, אַב בֵּית דִּין. עיין תוספות בתרא דף יו"ד דמחמת האי עובדא ראה רב יוסף בריה דריב"ל בההוא עלמא לשמואל יתיב קמיה דרב יהודא תלמידו עיין שם. [בבא בתרא דף י: תוספות ד״ה עליונים למטה ותחתונים למעלה: פירש רבינו חננאל דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפרק במה בהמה (שבת דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה אמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'] ונראה לי דעשו לו מדה כנגד מדה, דרב יהודא שמיחה ביד שמואל כאן אף על פי שהיה ראש שלו, הוה יתיב למעלה משמואל שלא רצה למחות בראש שלו שהוא מר עוקבה בעבור דין אותה אשה, ועל כל פנים נראה לי דלא היה דבר זה לעולם , אלא כך נגזר על סך שנים ידועים שיהיה שמואל יושב קמיה תלמידו לכפר לו על דבר זה.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. קשא מה שאמר לרשום על צדיקים, דאין צריך לרשום אלא על רשעים, ויצוה למלאכי חבלה מי שיש עליו רושם ימיתהו, וכל מי שאין עליו לא יגעו בו? ועוד קשא והלא לא שייך חזרה אצל הקב"ה, כי הוא יודע מעיקרא מה שטענה מדת הדין, ומאחר שהסכים לדבריה אם כן למה אמר לו בתחלה לרשום על צדיקים שיחיו? ונראה לי בס"ד דכתבתי לעיל על דף למ"ד דצדיקים גמורים אין נחבלים על ידי מלאך המות, ורק בשעת מיתה עומד לפניהם ומראה להם כלי זעמו בר מינן, ומחמת פחדם מוסרין עצמן לד' ומתים בנשיקה על ידי אור שכינתו יתברך. וידוע כי תמיד יש בישראל צדיקים גמורים ובינונים , וידוע דהבינונים נידונין ברוב זכיות, וצדיקים בחוט השערה, ורשעים גמורים לוקין בשביל רובי עונות. ובזה מובן הענין דתחלה אמר לו לרשום על צדיקים גמורים 'תָּיו' ולא לפטרם ממיתה לגמרי, אלא כדי שידעו מלאכי חבלה מסימן הזה שהם צדיקים ולא יבאו לשלוט בהם להמיתם בידים, אלא רק יבאו ויעמדו לפניהם ויראו להם כלי זעמם. וסימן של רשעים הוא כדי שישלטו בם מלאכי חבלה שממיתים אותם בחרבם ממש, ועל בינונים לא ירשום כלל, כי אלו נידונים לפי הרוב, ומלאכי חבלה מצווים כל מי שאין עליו רושם לא יגעו בו, ומדת הדין קטרגה מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ שאתה עושה להם סימן כפני עצמם, אמר להם אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים , וכיון ששמעה מדת הדין שקראם צַדִּיקִים גמורים קטרגה עליהם 'שֶׁלֹא מִחוּ' אך מדת הדין לא ידעה כונתו יתברך ברושם זה על הצדיקים גמורים מה הוא? וחשבה שרוצה להצילם לגמרי מן המיתה בסימן זה. ומה שאמר רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה, חוּץ מִדָּבָר זֶה וכו' היינו לפי פשוטן של דברים אלו, דלפי הנראה מה שאמר תחלה לעשות הסימן לצדיקים הוא לפטרם לגמרי. ונראה לי בס"ד מה שרשם על צדיקים גמורים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ היינו שהצדיקים הם עֲרֵבִים, וידוע מ"ש במדרש רבא בראשית פרשה כ"ו אין לשון יַד אלא ערב, שנאמר (בראשית מב, ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, עיין שם. לכן הצדיקים נקראים 'יָדוֹת' והיינו שרמז באות תָּיו שֶׁל דְּיוֹ, כלומר תתחבר ת' עם אותיות דְּיוֹ ויהיה צירוף 'יָדוֹת' שהוא כינוי לצדיקים שנקראים 'יָדוֹת'. אבל לָרְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם , שישראל נמשלו לענבים שיש בהם הנאת אכילה ושתיה, והרשעים נמשלים לתמד שאין בו לא אכילה ולא שתיה ורק יש מעט לחלוחית יין אשר נשאר בו, ואם תצרף אות ת' עם אותיות דָּם יהיה 'תמד'. ועוד נראה לי בס"ד הטעם, כי הרשעים גורמים להפריד האל"ף בתואר אָ דָם שיש לישראל דוקא וישאר דָּם , לכך רושם הרשעים בדם, אבל צדיקים אדרבה מחברים אל"ף עם 'דָּם' ונשלם בהם תואר אָדָם , ולכן אמר לו לרשום בדיו, כי אות אל"ף יש בו ב' צורות הא' צורת יו"י, והב' צורת יו"ד, כנודע מן כונת האכילה של מ"ו נ"ח ד"ך, ועל כן רושם בדי"ו מורה על תיקון שעושים באות אל"ף לחברו בדם ונשלם אדם. ובזה יובן מה שאמר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּ"ו, וקשא בשלמא התי"ו כתובה על מצחן אך האל"ף מאן דכר שמיה, ובזה ניחא שהאל"ף נרמז בדי"ו ודו"ק. והרב עט"ר אבא מארי ז"ל בספרו מדרש אליהו פירש המאמר על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל שהרשע אי אפשר שיכנס בחמשים שערי טומאה עד שירשיע ת' יום רצופים, ולכן רשם תי"ו ברשעים על אשר הרשיעו ת' יום ונכנסו בטומאה, ועל הצדיקים רשם תי"ו שהם נהגו בקדושה והכניעו ת' כוחות דסטרא אחרא שהם כנגד ת' ימים של רשעת הרשע, וכנגד זה נאמר (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, עיין שם דפח"ח [דברי פי חכם חן] . ונראה לי עוד טעם אחר בכתיבת אות ת', כי הצדיק נקרא 'מַשְׂכִּיל' [400] שהוא מספר ת', והרשע להפך, שיהפך מַשְׂכִּיל לאותיות מַכְשִׁיל שהוא גם כן מספר ת'.

אָמַר רַב: 'תָּו' תִּחְיֶה. 'תָּו' תָּמוּת. קשא לפי זה הוה ליה לרשום אלף שגם כן יהיה בו הרמז כך אלף אחיה וכו', או ירשום נו"ן וגם כן יהיה בו הרמז כך נו"ן נחיה וכו'? ונראה לי בס"ד כי באלף או נו"ן לא יהיה תיבה שהיא פועל יוצא לאחרים, אלא כאלו זה הרושם אומר על עצמו אחיה נחיה, אבל בתי"ו יהיה תיבת תִּחְיֶה וכן תיבת תָּמוּת שהוא פועל יוצא לאחרים שאומר הרושם כן לאותו הנרשם.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת. אין הכונה תַּמָּה לגמרי והלא גם עתה אנחנו מתפללין בזכות האבות, אלא הענין הוא כי מקודם לא היה צריך סיוע תפלה ועכשיו צריך סיוע תפלה. והנה מדברי התוספות נראה דשמואל נקיט תַּמָּה על תָּי"ו שנרשם ברשעים וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תָּחֹון על תָּי"ו של צדיקים, כלומר זו משמעותה תַּמָּה וזו משמעותה תָּחֹון, ועל כן נראה לי בס"ד טעם נכון למה שאמר לו לרשום תָּי"ו של רשעים בדם, כי אות תָּי"ו של רשעים צריך לצרף עמה אותיות 'מה' ולקרותה תַּמָּה, ולכן אמר לו שירשום אותה בדם כי דם עם הכולל מ"ה [45] , להורות שעם זאת צריך לצרף מ"ה ולקרותה 'תַּמָּה' אך בצדיקים אמר לו בדיו כי אות ת' של צדיקים צריך לצרף עמה אותיות 'חן' ולקרותה 'תָּחֹון' והנה אותיות 'חֹון' [64] הם מספר ס"ד, וזה נרמז בדיו שהוא ד' י"ו, כלומר ד' פעמים י"ו [16×4=64] הם מספר 'חֹון'.

חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'אֱמֶת'. נראה לי בס"ד אותיות אֱמֶת במילואם אל"ף מ"ם תי"ו מספר תר"ז [607] . ובזה יובן (ישעיהו מ, יב) וְשָׁמַיִם בַּ'זֶּרֶת' תִּכֵּן, רצונו לומר בחותם אֱמֶת שהוא מספר זֶּרֶת , ואותיות אֱמֶת במילואם הם מספר עֲנוּ אֱמֶת לִי [607] , רצונו לומר הקב"ה אומר לבריות עֲנוּ אֱמֶת לִי שלא תשקרו גם בדבר הנוגע לִי, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ביומא על ירמיה ודניאל בשביל שידעו שהקב"ה אמיתי לא כזבו לו, ולכך לא אמרו הַגִּבּוֹר או הַנּוֹרָא.

וְ'אִישׁ' לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי (הושע כ, יב). נראה לי בס"ד א' אברהם, יו"ד יצחק, ושי"ן יעקב, שיש לו ג' שמות שראשי תיבות שלהם יודי"ן שהם ישראל יעקב ישורון, ואלו הן שלשה יודי"ן של אות שי"ן.

אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא. עיין הרי"ף ז"ל, ונראה לי בס"ד דנקט חדא כדנקט קרא (יחזקאל יח, ד) הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, אמנם כונת הכתוב על מזיד, כי לפעמים יכנה הכתוב את המזיד גם כן בשם חֵטְא בסתם, והטעם דאמרו רבותינו ז"ל אין אדם חוטא במזיד אלא אם כן נכשל בשוגג תחלה, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (תהילים א' א') אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד.