בן יהוידע על שבת נו.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א' ח, א) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וְגוֹ' וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו". מקשים אמאי הביא פסוק זה, ודי להביא פסוק לֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו? ונראה לי כי פסוק זה מלמדנו חטאם היה שלא הלכו כמנהג שלו לסבב, יען כי הכתוב אומר מפני שהיה זָקֵן לכך שם בניו שופטים. וקשא וכי זקן לא יכול לשפוט? ועוד הוא נפטר בן נ"ב שנה ולא היה זקן כל כך?! אך הואיל והיה דרכו לסבב ודבר זה גם בהיותו בן חמשים לא יוכל לעשות בשביל טרחא, לכך שם בניו שופטים כדי שהם יעשו כמנהגו לסבב, ועל זה בא הכתוב אחריו ואמר לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכָיו, אלו אשר שם אותם שופטים בעבורם אבל מחטא לא חטאו.

"וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" (שמואל א' ח' ג'), רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם וְכוּ'. דברי התנאים כולם אמת, ונרמזו כל דבריהם באותיות שהם אַחֲרֵי 'הַבָּצַע' כי אחר עי"ן יש פ"ה רמז למאן דאמר חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּ 'פֶה' ואחר צד"י יש קו"ף רמז למאן דאמר 'קֻפָּה ' יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ , ואחר בי"ת יש גימ"ל רמז למאן דאמר מְלַאי הִטִּילוּ עַל בַּעֲלֵי בָּתִּים שבזה נעשו 'גומלין' זה את זה, וזהו גימ"ל שהוא רצונו לומר גומלין זה את זה, ולכן אמרו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע 'אַחֲרֵי' דייקא דכלהו אתנהו. ברם קשה לי בזה דהוה ליה להקדים דברי רבי עקיבה לדברי רבי מאיר ורבי יהודה שהיו תלמידיו? ונראה לי בס"ד הקדים דברי רבי מאיר ורבי יהודה מפני שקרובים לפשט הכתוב טפי, כי מן הכתוב משמע שהיה הקלקול מצד הדין שהיו עושין דבר להחניף, אבל מה שאמר קֻפָּה נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ אין עושין חנופה בעבור דבר זה, דהא בזרוע ויד רמה נוטלין, ולכן דברי רבי יוסי שגם הם אינם קרובים לפשט המקרא, כי הוא אמר כיוצא בזה מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ הזכירם אחר דברי רבי עקיבה שהיה רבו, ונמצא דאם נאמר כל הני הוו בהו, הרי יש בידם חמשה דברים, כי מלבד ארבעה דאמרו תנאים הנזכרים, עוד איכא חדא דאמר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם לסבב, ונראה לכך נאמר ויטו אחרי 'הַבָּצַע' רמז בזה 'ה' בצע'.

קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. נראה לי בס"ד כי המעשר הוא אחד מעשרה, אבל בעל עין טובה יפריש עוד מעשר עני כדי שיהיה בין הכל חומש, וזה נקרא קֻפָּה יְתֵרָה שהוא יותר מן החיוב, ואין להם מן הדין לתבוע חלק היתרון הזה, והם היו לוקחים גם זה בִּזְרוֹעַ כאלו יש להם זה מצד הדין.

כָּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כָּל' אפילו שהאומר כן כונתו לשם שמים כדי לחזק לב בעל תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ד:) 'לא היה דוד ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה ליחיד' עם כל זה אינו אלא טועה במה שאומר חטא בסתם, שהשומע יבין ויחשוב שחטא באשת איש ממש וזה אינו כך, ואף על גב דפסוק דמוכח מיניה דְּשְׁכִינָה עִמּוֹ נאמר קודם עון בת שבע, מכל מקום שפיר מוכח כי הקב"ה צופה עתידות, ואם ידע שיחטא אחר כך בחטא אשת איש חס וחלילה איך תשרה עליו שכינה מעיקרא?!

רַבִּי, דְּאַתִּי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד. קשא לשון מְהַפֵּךְ יתר ואין לו ביאור? ונראה לי בס"ד דאף על גב דלפי דרשה זו של רבי דבת שבע היתה פנויה ואוריה נתחייב הריגה כדין, אכתי לא פליט דוד המלך ע"ה מִלְזוּת שְׂפָתַיִם, שעדיין אומרים למה עשה הדבר בהסתר וגניבה, ששלח אותה לביתה ואמר לאוריה שישכב עמה כדי שלא יורגש שנתעברה ממנו, שדברים אלו מוכחין כאלו היא עודנה אשת איש כשבא עליה? לכך קודם שהיה דורש רבי פסוק זה המדבר בזכות דוד המלך ע"ה, ומגיד על בת שבע פנויה, ואשתו של דוד היא מן הדין, היה רבי דורש פסוק הידוע שהוא נדרש מהופך מסיפיה לרישיה, והוא פסוק (תהילים קיט, קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת הֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, דאמרינן בגמרא דברכות (דף סג) אמר רבא האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש, הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ מה טעם? משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ', ופירש רש"י ז"ל הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ הם העושים רצונך, כגון אליהו שהקריב בבמה משום עֵת לַעֲשׂוֹת גדר וסייג בישראל לשמו של הקב"ה להפרישם מעבודה זרה עיין שם. והנה על פי דרשת פסוק הנזכר דדרשינן ליה מהופך, אז ממילא בטל לְזוּת שְׂפָתַיִם הנז' מעל אדונינו דוד המלך ע"ה, שגם הוא עשה דברים המורין שהיא עודנה אשת איש חס וחלילה, כדי שיורה בזה תשובה ליחיד לעשות גדר בישראל לענין תשובה, שיאמרו דוד חטא באשת איש ועשה תשובה ונרצה לו, ואם כן אין דבר עומד בפני התשובה, ואז כולם יתעוררו לעשות תשובה, וכמו שנאמר (תהילים נא, טו) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ. ולכן רבי הוה מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ, פירוש הוה מְהַפֵּךְ בפסוק אחד הידוע לדרשו מספיה לרישיה, ואחר כך הוה דָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דדוד, בהאי קרא של מדוע שהיה עושה הדרשה של היפוך הכתוב הנזכר, כמו מערכה אל הדרוש של פסוק זה. ובשם הגאון העשל ז"ל שמעתי דמפרש לדקדוק זה של מְהַפֵּךְ , ודריש על פי מ"ש בבתרא (דף קיט), דפליגי אי חולקין כבוד לתלמיד במקום רבו, והאי פלוגתא תליא בדרשת הכתוב (במדבר כז, ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, ומאן דסבר חולקין דריש הכתוב הנזכר בפשוטו, דעמדו לפני אלעזר אחר שעמדו לפני משה, ומאן דסבירא ליה אין חולקין סבר סרס המקרא ודרשהו, דמעיקרא עמדו לפני אלעזר, ואחר כך לפני משה, ולכן רַבִּי דְּדָרִישׁ כאן בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד , לומר שבדין הרג את אוריה שחלק כבוד ליואב בפני דוד, על כן היה מְהַפֵּךְ הפסוק של וַתַּעֲמֹדְנָה, כמאן דאמר סרס הכתוב ודרשהו, כמאן דאמר אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב עד כאן דבריו.

שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. קשא כיון דדריש בת שבע מגורשת היתה קודם שיצא אוריה, אם כן מאי בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת רַע וְלֹא עָשָׂה? ומהרש"א ז"ל ישב קושיא זו למאן דאמר היו כותבין על תנאי, ועדיין אין הדבר מתיישב היטב כאשר יראה הרואה וגם מה שתירץ על פי סברת רבנו תם ז"ל דסבירא ליה היו מגרשין בצנעה קשא, והלא ודאי דוד המלך ע"ה ידע אשר גרש אותה אוריה, כי הוא אשר תיקן דבר זה לחיילותיו! וגם בעת שבאה בת שבע אליו שאל אותה אם יש לה גט. ונראה לי בס"ד כי הרע הזה שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת הוא על מה שרצה להיות אוריה שוכב עמה, שצוהו שילך לביתו אחר שידע שהיא מעוברת, ונמצא שרצה לתלות את בנו שנולד ממנו באוריה, ודבר זה נפיק מניה חורבא בענין ערוה! ועוד אם ילך אוריה לביתו וישכב עם בת שבע, נמצא שוכב עם מעוברת חבירו ואיכא איסורא רבא, וכל שכן מ"ד נתקדשה לדוד המלך ע"ה בביאה ראשונה שבא עליה כי שם היו עדי יחוס, ואם כן איך ישכב אוריה עם אשת איש?! ולדבר זה שרצה לעשות קרי ליה 'רַע'. אך באמת לא נעשה הָרַע הזה כי אוריה לא הלך לביתו, ולמחר כשאמר לו לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ לְבֵיתְךָ? והשיב לו דברי טעם, לא הכריחו דוד המלך ע"ה שילך לביתו בלילה שניה, שאם היה גוזר עליו שילך על כל פנים שיהיה, היה מוכרח שילך לקיים גזירת מלך. אך באמת גם דוד המלך ע"ה נתחרט מזאת העצה שחשב לעשות, ועל זה קאמר שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. ומה שאמרו שֶׁהָיָה לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְּרִין , אף על גב דאם דן אותו שם גם כן היה נהרג בחרב, כי חייבי מלכות מיתתם בסייף, מכל מקום היה נהרג בסייף של בית דין, ועתה נהרג בחרב של מלחמה שזה נקרא חרב בסתם אבל של בית דין נקרא סייף.

"וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה" לִקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ. נראה לי בס"ד אמר לִקּוּחִין לשון רבים, כי הוא היה גלגול אדם הראשון, והיא היתה גלגול חוה, ולפי זה ב' לקוחין היו של גלגול הקודם, ושל גלגול עתה. או נראה לי בס"ד לִקּוּחִין בהפוך אתוון חֲלוּקִין לשון חלוק ומלבוש, כי האיש נותן לאשה בקדושין 'אור מקיף' ובביאה 'אור פנימי' ובזה פרשתי בס"ד הטעם שמנהג חסידים לקדש בטבעת לרמוז על אור מקיף, ודוד המלך ע"ה בביאה ראשונה קידשה על ידי עידי יחוד, ונמצא שלא היה חסר גם אור המקיף, ולזה אמר 'לִקּוּחִין' אותיות 'חֲלוּקִין' רמז לאור מקיף יש לך בה שגם זה לא היה חסר:

מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו. פירוש מה שנהרגו בו עוד אנשים אחרים מישראל עם אוריה אין אתה נהרג על אותו חרב, כי אתה לא צוית אלא על אוריה, והיה לו ליואב לעשות אופן שאוריה לבדו יהרג, ולכך ודאי דאין אתה חייב בזה, הנה גם על אוריה שצוית עליו בפירוש אין אתה חייב, יען כי מורד במלכות היה.

אָמַר רַב: כִּי מְעַיַּנְתְּ בֵּיהּ בְּדָוִד, לָא מַשְׁכַּחַתְּ בֵּיהּ, בַּר מִדְּאוּרִיָּה. יש להקשות תיבת בֵּיהּ יתור לשון הוא, והוה ליה למימר כִּי מְעַיַּנְתְּ בְּדָוִד? ונראה לי בס"ד דידוע כל הנשמר בערוה נקרא קָדוֹשׁ , וכן האשה נקראת קְדוֹשָׁה , אבל הנואף הזכר נקרא קָדֵשׁ, והנקבה קְדֵשָׁה בחסרון וא"ו. ובזה פרשתי בס"ד הטעם אצל יוסף המלך ע"ה דכתיב ביה (בראשית מא, מב) וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, שזכה לכבוד זה של בִּגְדֵי שֵׁשׁ בשביל שהיה שלם באות וא"ו של קָדוֹשׁ, ולכן בישראל שגדרו עצמן מן הזנות במצרים כתיב בהו (יחזקאל טז, י) וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ 'מֶשִׁי' אותיות 'שמי' הוא 'שם י"ה'. ובזה מובן טעם נבון מה שנמצא אות וא"ו בשם דוד באופן שהוא נגלה ויוצא במבטא, ואינו כמו וא"ו דיעקב וראובן ושמעון וכיוצא שאינו נרגש ויוצא במבטא ולא עוד אלא שהוא סמוך לאות דל"ת כמו שסמוך בתואר קדוש לאות דל"ת, והיינו להורות שהוא שלם באות וא"ו דקדוש שלא חטא בערוה! ובזה יובן בס"ד מה שנאמר בדוד המלך ע"ה וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד (שמואל א' יח, ל), רצונו לומר בשמו יש יקר תפארת שלמותו. ובזה יובן בס"ד מה שהיו אויביו אומרים מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ כנזכר בתהלים (מא, ו), והיינו כי בשמו רמז והוכחה שלא חטא בערוה, ולכן הם מקוים ומצפים שימות, רצונו לומר שיהיה עני בחייו דחשוב כמת, שהעניות מורה על חטא זנות כמו שנאמר (משלי ו, כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, ובזה יאבד הרמז הרמוז בשמו לטובתו המורה עליו שלא חטא בערוה. וזה שאמר כאן רַב כִּי מְעַיַּנְתְּ 'בֵּיהּ ' בְּדָוִד , בֵּיהּ דייקא, רצונו לומר בו בשמו תמצא שהוא נקי באחת מן השתים שהם ענין בת שבע וענין אוריה, כי שמו מגיד שלא חטא בבת שבע, ואם כן לא נשאר עליו אלא רק ענין אוריה, וגם בזה נשמר רַב למידק כלשונו שלא אמר אֶלָּא בְּאוּרִיָּה , ואמר בדבר אוריה כלומר מצד הדיבור שאמר בהריגתו, שצוה את יואב להרגו במלחמה, אבל על עיקר ההריגה שלו אינו חייב כי בדין היה נהרג אם אינו דנו בסנהדרין. והנה נמצא לפי דרשה דדריש רבי בהני קראי שהם היו תוכחה לדוד המלך ע"ה מאת ה' על ידי נתן הנביא ע"ה, באלה הדברים עצמן נתפרשו זכיות של דוד המלך ע"ה הן בבת שבע הן באוריה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, קג) מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי , כלומר אִמְרָתֶךָ ששלחת אלי להוכיחני היו מתוקים אצלי מִדְּבַשׁ, כי בהם ערכת הזכיות שלי. ובזה יובן (תהילים קיט, קסא) שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם , באומרם שחטאתי בבת שבע ואוריה, אך מִדְּבָרְךָ ששלחת לי עם הנביא שאמרת (שמואל ב' יב, יא) מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, פָּחַד לִבִּי פן יהיה עבד או ממזר דלא חייס וכנזכר בגמרא (ברכות ז:), אך עם כל זה שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ , באותה הוכחה ששלחת, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב , דאף על פי שאמרת מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ מכל מקום פרשת בדבריך הזכיות שלי שאני נקי מן עון אשת איש ומן עון שפיכות דמים! ולזה אמר (תהילים קיט, ג) זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי 'אִמְרָתְךָ' חִיָּתְנִי .