בן יהוידע על שבת נד:

מִשְׁנָה: פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצֵאת בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים. גְּמָרָא: וַחֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ. כתב הרב עיון יעקב ז"ל מקשים העולם, לפי פירוש רש"י בפסוק (בראשית לב, ה) וַיְהִי לִי שׁוֹר, דרך ארץ לומר על שוורים הרבה 'שׁוֹר' אם כן מאי מקשה הכא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דמשום שורת דרך ארץ לא ישנה אלא תיבה אחת דקרי לרבים בלשון יחיד, אבל היכא דיצטריך לשנות שלש תיבות ויותר כגון הכא, בתיבת הָיְתָה , ותיבת יוֹצֵאת , ותיבת קַרְנֶיהָ , כל כהא לא עביד דמשני משום שורת דרך ארץ. ועוד נראה לי דלשון בני אדם בדברם זה עם זה לחוד, ודברי חכמים בהלכה לחוד. ועוד נראה לי בס"ד הכי קשיא ליה כיון דרבי אלעזר בן עזריה ידוע שהיה לו כמה אלפים פרות, על כן אם בקושטא היו כל פרותיו יוצאין ברצועה לא הוה ליה לתנא למנקט פרתו כלשון בני אדם, כי שמא יש שחושב דברי התנא כפשוטן דחדא פרה היתה יוצאה, ויבא למידק דגם רבי אלעזר בן עזריה לא התיר אלא בכהאי גוונא שלא היה דבר של פרהסייא, כי היתה פרה אחת יוצאה כך בין כמה אלפים פרות דאינו ניכר. ועוד יש לומר כיון דרבי אלעזר בן עזריה היה לו כמה אלפים פרות אם באמת היו כולם יוצאים ברצועה היה לו לתנא למנקט לשון רבים בפירוש, לאשמעינן דעביד רבי אלעזר בן עזריה מעשה רב בכמה אלפים פרות, וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים שהקשה על תירוץ הרב עיון יעקב ז"ל, וכונתו להקשות דלפי זה היה צריך להאריך יותר אות אחת ברצועות, ואות אחת בקרניהם, ועוד אות וא"ו בתיבת יוצאות עיין שם. ונראה להמליץ בעד הרב ז"ל, דלא היה צריך להאריך בכך אלא הכי הוה ליה למימר הָיוּ יוֹצְאוֹת בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנַיִם, ונמצא לא הוסיף כלום בתיבת רְצוּעָה ובתיבת קַרְנַיִם, ועל אות וא"ו שמוסיף בתיבת יוֹצְאוֹת אין זה תוספת, ועוד דהא חיסר עתה אות בתיבת הָיוּ כי בפרתו נקיט הָיְתָה ודו"ק. והנה על דרך הרב עיון יעקב ז"ל דתלי טעמא לומר על שוורים 'שׁוֹר' משום לשון קצר, נראה לי בס"ד לומר התירוץ באופן אחר, והוא דכונת המקשן לומר בעל כרחו צריך לומר דלא נקיט התנא הכא כסדר לשון בני אדם דקורין לשוורים 'שׁוֹר' דהתם הוא משום לשון קצר ואלו הכא חזינן דלא חש התנא ללשון קצר, דהא הוסיף תיבה שלא לצורך דאמר פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה והוה ליה למימר 'פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה' ונמצא הוסיף וא"ו והוסיף תיבה אחת שלא לצורך, ולכך מקשה אמאי נקיט 'פָּרָתוֹ'? ודע כי על המשנה הוה קשיא לי בלאו הכי אמאי לא נקיט 'פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה' ותרצתי דאי נקיט פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הוה משמע טפי שהיתה שלו ממש שתיבת פרה דבוקה עם רבי אלעזר בן עזריה, אך עתה דנקיט 'שֶׁל' רבי אלעזר בן עזריה שהאריך בא ללמדנו דלא שלו היתה אלא של שכנתו, ונקראת על שמו.

תְּרֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. נראה לי בס"ד דמן השמים זיכו אותו לכך, להורות על תיקון שהיה עושה במעשר שלו כנגד י"ב פרצופי האצילות שהם סוד אלפים, ובמסכת ביצה גרסינן תליסר ושם פרשתי בס"ד טעם לתליסר יעוין שם.

תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִחָה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. יש להקשות למה לא מיחה, ואם דסבירא ליה 'מותר' שחולק על חכמים, הוה ליה לתנא לומר להדיה דרבי אלעזר בן עזריה מתיר ואמאי נקיט באופן זה? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר בן עזריה לא פליג על חכמים להדיא, ורק כשראו פרת שכנתו יוצאה ולא מיחה בה ידעו שסברתו להתיר. ומה שאמר בביצה (פ"ב משנה ח') שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אומרים רק שתים בפירושא אתמר, אבל האי דפרה יוצאה לאו בפירושא אתמר, וגדולה מזו אמרו בחולין על רב, עיין שם.