בן יהוידע על שבת נ

רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנֵהוּ. נראה לי בס"ד ענין הַכָּבוֹד הזה, הוא על פי מ"ש במדרש פרשת בהר (משלי יא, יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה! אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות. ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט' ו') בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, על אחת כמה וכמה! עד כאן. ופרשתי הטעם שאמר בזה גֹּמֵל נַפְשׁוֹ, דידוע רחיצת ידים ורגלים הוא תיקון העשיה, יען שהיא סוף כל העולמות ששם יש גבול לספירות שבקדושה ולכך נאחזים שם הקליפות, כי האויב נותן עיניו על הגבול שמשם יכנס, ולכן בעשיה נאחזים הקליפות ביותר. וכן באדם שהוא עולם קטן וגופו רומז לי' ספירות שבקדושה נאחזים החיצונים בסוף הגוף, ואין סוף לגוף אלא רק בידים ורגלים, ומאחר שיש בידים ורגלים דומה לעשיה שהיא סוף העולמות, לכך אם ירחץ ידיו ורגליו כדי לדחות החיצונים על ידי המים שהם מי החסד, אז כנגד זה נדחים גם כן הקליפות מן העשיה, דכמו שעושה האדם בגופו כן יהיה נעשה ברוחניות למעלה דוגמת הצל, וכמו שנאמר (תהילים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, ולזה דרשו רבותינו ז"ל פסוק זה על הלל כשהיה רוחץ גֹּמֵל נַפְשׁוֹ היא העשיה, לתקנה ולנקותה הנה הוא אִישׁ חָסֶד שרוחץ במים שהם מימי החסד. ולזה אמר רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנֵהוּ , כי על ידי כן נדחין הקליפות מעל העשיה. וראיתי להרב יפה שעה ז"ל על ספר הכונות, הטעם שאין אנחנו רוחצים הרגלים מפני שאין בנו כח לדחות החיצונים מעליהם מלבד הכהנים, שבזכות העבודה והמקדש כתיב בהו (שמות ל, יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, ובזה תבין ענין רחיצת ערב שבת , כי זכות השבת יכולה היא שתגין עד כאן דבריו. ואפשר דרחיצת רגלים בחול מהני קצת לדחות הקליפה מן הקדושה, אך אין בנו כח בחול לדחותם לגמרי כמו ערב שבת, וכמו הכהנים בבית המקדש בכל יום, ולכן כיון שאי אפשר לדחותם לגמרי לכך אין חיוב על האדם ברחיצת רגליו בכל יום, אבל ודאי אם ירחץ עביד הצלה פורתא, ולהכי קאמר כאן לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם לִכְבוֹד קוֹנֵהוּ. ועוד נראה לי דאיכא טעמא ברחיצת הפנים והידים והרגלים בכל יום לכבוד השם יתברך, מפני כי בעינים שהם קבועים בפנים נרמז שם הוי"ה, והם שני עינים המה שתי יודי"ן, וחוטם וא"ו הרי כ"ו [26] , וכן בנחיריים הקבועים בפנים שתי נחיריים כנגד ב' יודי"ן, והכולל שבניהם כנגד וא"ו, וכן בידים יש י"ד פרקין בימין ובשמאל, הרי כ"ח מספר אותיות שם הוי"ה במילואו ומילוי מילואו, וכן ברגלים חמש אצבעות בימין וחמש בשמאל ושלשה פרקי רגלים כאן וכאן הרי הה"ו, ועטרת היסוד אות יו"ד, ולזה אמר יִרְחֲצֵם לִכְבוֹד קוֹנֵהוּ שבם רמוז מספר שמו יתברך.