בן יהוידע על שבת כה:

כְּתִיב: (איכה ג, יז) "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי", אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד דהתנא אמר הִדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר ומקשים למה אמר הַנֵּר בה"א? ופרשתי בס"ד לרמוז על הַנֵּר העליון שבקדושה למעלה, וכמו שאמרו רבינו האר"י ז"ל בסוד נר שבת וז"ל הדלקת הנר אמרו רבותינו ז"ל הדלקת נר בשבת חובה, הסוד הוא כי שני נרות הם בינה ומלכות ותכוין לכבות ב' הנרות של סטרא אחרא עד כאן לשונו. לפי זה כיון שהדליקה האשה נר שבת למטה כאלו הדליקה נר שבקדושה למעלה, לכך אמר הִדְלִיקוּ אֶת הַ נֵּר בה"א הידיעה שרומז בזה על נר העליון שהוא בסוד ה"א כנודע, ולכן צריך לכוין בהסתכלות שני נרות אחת כנגד ה"א ראשנה שבשם ואחת כנגד ה"א אחרונה. והנה אותיות הַנֵּר במילואם כזה ה" י נ ו"ן ר י"ש [376] עולה המילוי מספר שָׁלוֹם [376] בדקדוק, ולכן דריש כאן וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. גם נראה לי בס"ד מספר נֵּר [250] ומספר אֲפֵילָה [116] עולה מספר שָׁלוֹם [376] , רמז אם יש נר באפלה יש שלום, ואם יחסר הנר ישאר אפילה, שאם יחסר מספר נֵּר [250] מן שָׁלוֹם [376] ישאר מספר אֲפֵילָה [116] .

"נָשִׁיתִי טוֹבָה", אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. נראה לי בס"ד על פי מ"ש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל בכונות הרחיצה שצריך לכוין בשם אהיה דיודי"ן ובשם אהי"ה דההי"ן וגם צריך לכוין בשם שד"י יעוין שם. והנה שם אהיה דיודי"ן ודההי"ן הם עשרים אותיות ועם שד"י הם כ"ג כמנין טוֹבָה [22] , לז"א נָשִׁיתִי טוֹבָה זוֹ רְחִיצָה. ומ"ש רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין , נראה לי בס"ד מ"ש רבינו ז"ל (בשער הכונות דף סב) דהרחיצה בחמין רומזת לשלהבת היוצאה משם י"ה עיין שם. ובזה מובן רמז נָשִׁיתִי טוֹבָה על רחיצה בְּחַמִּין שהיא רומזת לשלהבת היוצאת משם י"ה שמספרו ט"ו, וזהו טוֹבָה דהיינו ט"ו בה:

זוֹ מִטָּה מֻצַּעַת, וְאִשָׁה מְקֻשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים. קשא וכי בגלות לא היה להם מִטָּה מֻצַּעַת, והלא אפילו עני גם כן ישן על מִטָּה מֻצַּעַת ולא ישן על הקרקע? ועוד וכי תלמיד חכם בלבד יש להם נשים מקושטות? ונראה לי מִטָּה מֻצַּעַת קאי על תשמיש המטה ולשון נקיה נקיט, וידוע דעונה של תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת בלבד, ולכן גם הנשים שלהם מתקשטות בליל שבת בלבד שהוא זמן עונה שלהם, ונמצא לפי זה יש תענוג לתלמיד חכם בתשמיש המטה ובקשוט אשתו יותר משאר המון העם הרגילים בתשמיש ובקשוטים תמיד, כי כל הנאה הבאה לאדם לפרקים יהיה לו בה עונג גדול מאד מהנאה שהיא תמידית דדש בה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהאשה על ידי שמירת הנדה תהיה חביבה על בעלה יותר, ולזה עונג זה שיש לתלמיד חכם הן מתשמיש המטה הן מקשוט נשיהם משבחו בשם טוֹבָה, מפני שמגיע להם מזה עונג רב להיותו אצלם לפרקים מה שאין כן אצל המון העם, ועל כן מקונן על חסרון עונג שבת ואומרו 'לתלמיד חכם' קאי אתרווייהו, ומ"ש מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ , גם זה קאי על השבת שהיה דרכה לכבד השבת בכך.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ. פירש רש"י ז"ל שמח בחלקו אם מעט ואם הרבה. ויש להקשות לפי זה דברים אלו הן הן דברי בן זומא במתניתין דאבות (ד, א), בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ ומה חידש רבי מאיר בזה? ועוד למה נקיט לשון זה לימא בפירוש הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ? ונראה לי בס"ד דלשון נַחַת רוּחַ יאמר על הנאה ותענוג פנימי הנכנסים תוך הגוף, אבל הנאה ותענוג חיצוני אין זה מתואר בשם נַחַת רוּחַ, והנה יש אדם עשיר שהעושר שלו גורם לו טרחה ויגיעה הרבה, שמרבה בעסקים גדולים והכל עושה בידו וטורח בהם בימים ובלילות, אין זה נחשב עשיר אלא זה עבד נרצע לממונו, שהוא משרת לממונו ימים ולילות, ואף על פי שרואה שיש לו הנאה מיגיעה זו שמתרבה ממונו בכך, אין זו הנאה הנכנסת לתוך פנימיות הגוף אשר נקראת נחת רוח אלא היא הנאה חיצונית. אבל אדם עשיר שאינו מעמיס על עצמו עבודת משא העסק של המסחר, אלא יש לו משרתים שכירים אצלו שהם נושאים עול המשא שלו בכל דבר, והוא בעל הממון יושב במנוחה תמיד ורואה העסק בלבד הנה זה נחשב עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ , כי הנאתו היא הנאה פנימית וכמו שאמר הכתוב (קהלת ה' י') בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, הם המשרתים המתעסקים ולוקחים פרס מן הטובה ההיא, וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו, ר"ל אימתי יש יתרון לבעליה, זה אותו שאינו עוסק ויגיע בה אלא דוקא יש לו ראות עיניו בה אבל עסק ויגיעת ידים ורגלים אין לו בה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, והיינו נַחַת לשון השפלה כמו (מלאכי ב, ה) וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא, רצונו לומר שאינו מתגאה בעושרו שאז עשרו מתקיים אצלו, אבל מי שיש לו גבהות רוחא בעושרו הרי זה פורח מידו וכל העומד להנטל כנטול דמי. או יובן בס"ד על דרך כָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי (אבות ד, ט), שיעני ולא ישאר בידו כלום לא זה ולא זה, וידוע כי עסק התורה הוא תיקון הרוח, וז"ש כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ שגם בעושרו אינו מבטל קביעות התורה שדרכו לקבוע! ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר איך מקדים דברי ר"מ לדברי ר"ט ודברי רבי עקיבא שהיה רבו של רבי מאיר, ובזה ניחא כי רַבִּי מֵאִיר מדבר בענין חלק הרוחני, וְרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא מדברים בחלק הגשמי.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּרָמִים, וּמֵאָה שָׂדוֹת, וּמֵאָה עֲבָדִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן. יש להקשות מאה עבדים למאה כרמים ומאה שדות לא יספיקו? ואפילו אם נפרש מאה עבדים לכרמים, ומאה עבדים לשדות, גם כן לא יספיק עבד לכרם אחד? ונראה לי בס"ד כי אלו המאה עבדים לאו בשביל עבודת הקרקע כי ודאי יש לכל כרם בני אדם עוסקים בעבודתו כפי מה שצריך לו וכן לשדות נמי, אך אלו מאה עבדים משגיחים אשר עומדים לפקח על עסק הכרם והשדה, יען שאם יש לזה מאה כרמים ומאה שדות שצריך הוא בעצמו להשגיח עליהם אין זה עשיר אלא עֶבֶד נִרְצָע, כי לא ישקוט ולא ינוח כל ימיו לפקח על מקומות הרבים האלה, לכך אמר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה עֲבָדִים שהם משגיחים עליהם והוא יושב בביתו במנוחה. ומ"ש שֶׁעוֹבְדִים בָּהֶם ר"ל יהיו עבדים נאמנים, שאף על פי שהם פקידים וממונים אין מתנהגים בשררה אלא הם עצמם נותנים יד עם העוסקים, שעושים גם הם עבודה עם הפועלים והאריסים לעת הצורך. אמנם עדיין המאמר הזה עומד מקושה לפנינו, מה טעם יש במספר המאות דנקיט רַבִּי טַרְפוֹן בשלשה חלוקות אלו לא חסר ולא יתר? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בס"ד לעיל שהברכה של הקרקע אשר משתלשלת מלמעלה היא בסוד מאה, דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', ופרשתי הטעם כי הברכה נמשכת משם הויה דמלוי ע"ב שהוא עשרה אותיות, ושלימות הברכה היא מן עשרה שמות בסוד י' ספירות, ואם כן עשרה שמות ע"ב הם מאה אותיות, וכל זה מן האצילות. וכן עוד הברכה מן הבריאה ששם הוא שם הוי"ה במילוי ס"ג שהוא עשרה אותיות ועשרה הויות דס"ג יש בהם מאה אותיות. וכן עוד הברכה מן היצירה ששם הוי"ה במילוי מ"ה שהוא עשרה אותיות ועשר הויו"ת דמ"ה יש בהם מאה אותיות, ואלו השלשה הם כללות שם הוי"ה שהוא עיקרו אותיות יה"ו כידוע. ולזה אומר וַיִּמְצָא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', דייקא ולכן כנגד ג' המשכות של הברכה מן ג' עולמות הנז' שהם סוד יה"ו שבשם, שכל ברכה היא באה מסוד מאה אותיות נקיט רבי טרפון מֵאָה כְּרָמִים וּמֵאָה שָׂדוֹת וּמֵאָה עֲבָדִים , והיינו לומר יש עושר בא מפאת המזל ואין זה עושר אמיתי שיהיה בו צדיק, אבל עושר האמיתי הוא אשר בא מן הברכה המשתלשלת מלמעלה שהיא בסוד 'מֵאָה וּמֵאָה וּמֵאָה' שעל זה נאמר (משלי י, כב) בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר, בִּרְכַּת הֳ' דייקא, ובזה לא יוסף עצב שלא יחטא מכח עשרו ולא תשלוט בו הסטרא אחרא הנקראת עָצֵב.

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאֶה בְּמַעֲשֶׂיהָ. יש להקשות אם רצונו לומר על מעשים טובים מה שייכות יש בזה לעושר בעלה, ואם בשביל שאמרו (בבא מציעא נט.) אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וסבירא ליה דזה דוקא באשה צדקת, אם כן יאמר מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אִשָּׁה צַדֶּקֶת? ואם נפרש כונתו נאה במעשים גשמיים שהיא בעלת מלאכה, הנה מן מלאכה של אשה לא יאסוף עושר אלא רק אפשר שיהיה לו הרווחה בפרנסת הבית? ועוד לא שייך לומר על זה לשון נָאֶה! ונראה לי בס"ד דודאי לשון 'נָאֶה' לא שייך אלא על נוי הגוף הבא מנקיות הגוף ונקיית המלבושים ויופיין, שבכל אלה יהיה הגוף נאה. אך יש אשה שהיא זריזה ונזהרת בנקיון גופה ובגדיה ובזה תהיה נאה בעיני בעלה, כי עיקר הנוי של הגוף בא מזה, שאם גופה יפה במראהו בלובן ואודם והוא מלוכלך ומטונף ובגדיה מטונפים ומזוהמים אין בזה שום נוי שילך יופי הגוף לאיבוד, ועיקר נוי הגוף יבא מנקיות הגוף ונקיות הבגדים והקשוט שעושה לגופה, ואשה זו היא נאה בעיני בעלה ותמצא חן בעיניו. אך חן זו האשה בעיני בעלה הוא אליה וקוץ בה, כי זאת אינה עוסקת בצרכי הבית כלל והיא יושבת תמיד כמו כלה תוך חדרה כדי שלא יהיה בה שום ליכלוך וטינוף מצד עסק הבית, ובודאי דבר זה יקשה מאד לבעלה כי צרכי הבית נעשים ביד המשרתים ואין לו נחת רוח בכך, כי כמה נזקין וקללות יגיע לו מזה. ויש אשה שהיא נושאת על שכמה עול הבית וכל צרכי הבית נעשים על ידה ובהשגחתה, ובזה תמצא חן בעיני בעלה שיש לו נחת רוח ממעשיה כי על ידי כך ממונו משומר היטב וכל צרכי ביתו נעשים כרצונו, אך זה הנחת רוח שיש לו ממעשיה הוא אליה וקוץ בה, כי לא תמצא חן בעיניו מצד היופי שלא תהיה נאה בעיניו, כי זו תמיד מטונפת ומלוכלכת בעסק התבשיל ושאר צרכי הבית כמו המשרתים אשר ישרתו בבית ואין זאת נאה בעיני בעלה. אמנם יש אשה שהיא עוסקת בצרכי הבית וכל דבר נעשה בידה אבל אינה עוסקת בפני בעלה, אלא כל יום אחר שיצא בעלה לשוק בבוקר תחלף בגדיה ותלבש בגדים של שירות ותעסוק בצרכי הבית בתבשילין וכיוצא עד שתגמור כל דבר הצרכים דבר יום ביומו, ושעה אחת קודם שיבוא בעלה בסוף יום תרחץ ותיפה גופה ותחת בגדיה ותלבש בגדים נקים ויפים ותשב ככלה בזמן חופתה, וכשיבא בעלה מן השוק תמצא חן בעיניו כי רואה אותה נאה מאד בגופה ובגדיה ותכשיטיה, וגם ימצא קורת רוח מצד צרכי הבית כי יראה הכל מתוקן ומסודר ונעשה יפה כרצונו, ואיש כזה שיש לו אשה כזו ודאי הוא עשיר! ולזה אמר כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאֶה בנקיות גופה ובגדיה ותכשיטיה ואין הנוי הזה בא לה מצד הבטלה, אלא הנוי הזה בא לה גם שהיא עוסקת במעשיה השייכים לה בצרכי הבית, נמצא זה יש לו נחת רוח בתרתי הן מצד נאות יפיה הן מצד מעשה ידיה במלאכת הבית תרתי לטיבותא.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית־הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנוֹ. קשא הלה דבר זה נוגע לבריאות הגוף ואינו שייך לעושר? ונראה לי בס"ד כי ודאי הנאת העושר תלויה בבריאות הגוף, שאם יתעשר האדם וירבה ממונו אצלו איך יהנה ממנו האכל יאכל הזהובים ויורידם לתוך בטנו?! אך הנאתו מעושרו כי מחמת שהוא עשיר ספק בידו לאכול מאכלים טובים ויקרים ותבשילים חשובים ויפים וישתה משקים חשובין וטובים ובזה יתענג באכילה ושתיה הרבה. אמנם ידוע שאם אין הקיבה חזקה ובריאה לא תוכל לקבל מיני מאכל ומשקה הרבה וכל שכן דבר שמן וטוב, ואם תהיה גם כן מקולקלת מוכרח שיקיא האדם כל מה שיאכל וישתה, ואם כן זה אינו נהנה משום מאכל ומשקה, וידוע כי בריאות הקיבה וחזוקה תלוי בנקיות שלה, שאם כח הדוחה שבאדם חלוש ואינו דוחה כראוי אז יוציא מן הזבל קמעה וישאר רובו של זבל בבטן, ועכבתו ושהייתו בבטן עושה קלקול הרבה ומוליד חלאים בגופו, ומסתלק ממנו תאות המאכל והמשקה וכל מה שיאכל יהיה בדוחק, ואם יגדל הקלקול בפנים יותר אז לא תקבל הקיבה את המאכל ומוכרח להקיאו כי לא יתעכל בקרבה, והא ודאי זה חייו אינם חיים, ומה הנאה יש לו מעושרו? אדרבה יהיה לו למורת רוח ולדאבון נפש! מעשה בעשיר אחד שהיה ביתו מלא כל טוב, ועורכים על שולחנו לפניו ולפני אשתו ובניו בכל סעודה עשרים מיני תבשיל יפים וטובים וערבים מאד ועוד כמה מיני פירות ומיני משקין. אך העשיר עצמו היתה קיבתו מקולקלת וכל מה שיאכל יקיאנו אחר חצי שעה, ויביא רופא אומן ויעסוק עמו ברפואות הרבה ולא הועיל, ותקצר רוחו עד שקץ בחייו, ויאמר לרופא אם הוא היה עני יותר טוב לו מפני שלא היה רואה בעיניו מיני מאכלים טובים וערבים, אך עתה שהוא עשיר ומכח רוב עושרו ביתו מלא כל טוב ועל ידי כך שולחנו מלא תבשילין ערבים ופירות טובים ומשקין יפין והוא אוכל ומקיא הנה זה הטוב שבידו נחשב לו למורת רוח ולדאבון נפש. וכן הוא הענין שכתבנו, נמצא מסבת עכוב הזבל עושה קלקול, והנה בימים הראשונים היו בתי כסאות שלהם בשדה והם רחוקים מחצרותיהם כנזכר בגמרא, ורק יש עשירים ונכבדים שיש להם בית הכסא בביתם סמוך לשולחנם, והנה אלו שהם מוכרחים לצאת לחוץ לשדה כאשר מתעורר בקרבם כח הדוחה ורוצים לפנות, צריכים לעמיד עצמם עד שילכו חוצה לשדה כי אין להם בית הכסא בביתם לפנות תיכף, ובזה השיעור של זמן עכבת הזבל בבטנם ודאי יגיע איזה קלקול בקיבה כל אחד לפי כוחו ומזגו, ואפשר שלפעמים יעשה העיכוב רשום גדול בקלקול ויתהווה מזה חולאים בקיבה, וממילא יגיע הנזק לאכילתו מכאן ולהבא כי לא יהיה לו תאוה באכילה, או אפשר שיגדל הקלקול יותר עד שיגיע להקיא מאכלו תמיד, ואם כן אין זה עשיר כי עושרו יהיה לו למורת רוח! וכמו בעל המעשה הנזכר אשר דבר לרופא שטוב לו יותר אם היה עני, מה שאין כן אדם שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו דלא אפשר שיהיה לזה עכבה ושהוי אפילו במקצת זמן בזבל בטנו, הנה הוא שמור מנזקין אלו ובודאי קיבתו תהיה בריאה וחזקה אם לא יארע בה חולי ממקרי הזמן מבחוץ, ולכן זה חשיב עשיר שהוא נהנה תמיד מעושרו באכילה ושתיה.