בן יהוידע על שבת כג:

וּמִפְּנֵי הַחֲשָׁד, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים. הא דנקיט עוֹבְרִים וְשָׁבִים ולא אמר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים? נראה לי בס"ד רצונו לומר עוֹבְרִים בתחילת קציר השדה שלו וראו שלא נתן פאה, ומזדמן שאותם בני אדם עצמם שָׁבִים בסוף קצירת השדה ורואה שקוצר הכל ואינו משייר פאה, אז בודאי לא סלקא דעתייהו שנתן באמצע, כי אומרים יש זריזין שנותנים בתחילה ויש עצלנים שנותנין בסוף, וזה לא מן הזריזין ולא מן העצלנים בודאי שלא נתן פאה כלל ומקללין אותו.

תָּבוֹא מְאֵרָה עַל אָדָם, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ. נראה לי בס"ד הטעם שיוצא מפיהם לשון זה של מארה דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים בסוד הפסוק (ויקרא יט, ט) לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, כי סאה ה"ס [הוא סוד] המלכות שהיא אחרונה שבי' ספירות וכו' עיין שם. וידוע שהמלכות נקראת 'מראה' וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (במדבר יב, ו) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע 'בַּמַּרְאָה' וְלֹא בְּחִידוֹת. וכן איתא בזוהר הקדוש (בראשית דף וא"ו) על פסוק אִישׁ מַרְאֶה עיין שם. ולכן זה הנחשד שלא נתן פאה שהיא תיקון המלכות הנקראת 'מראה' יאמרו תָּבוֹא לוֹ מְאֵרָה, שתתהפך אותיות מַּרְאָה עליו לאותיות מְאֵרָה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שהברכה היא בסוד מֵאָה דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ולכן אמרו בזוהר הקדוש שהקב"ה מברך לנשמה מֵאָה ברכאן כמנין לֶךְ לְךָ הנזכר בפסוק (בראשית י"ב א') וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, יעוין שם. ולכך תיקנו מאה ברכות דכל יום כדי להמשיך מן מאה ברכאן. ופרשתי בס"ד הטעם למספר מֵאָה [100] כי שם הוי"ה דע"ב הוא עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן שם ס"ג גם כן עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן הוא בשם מ"ה ולכן כתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' דייקא, נמצא ברכה של זרע הארץ היא בסוד מֵאָה ככתוב (שם) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ואם כן זה שלא נתן מן הברכה שלו שהיא סוד מֵאָה את חלק העני הנקרא רי"ש, יבא אות ר' הרומז לעני במלואו ויהיה תוך אותיות מֵאָה ויהיה בזה צירוף מְאֵרָה. אי נמי חוֹק פֵּאָה [200] עולה מספר ר' לכן יבא אות ר' תוך 'מֵאָה' ויהיה 'מְאֵרָה' בר מינן. אי נמי נראה לי בס"ד זה שלא נתן פאה שגזל העניים עשה מעשה נחש שרצה לגזול את חוה מן אדם הראשון על ידי עצתו, ואז פּ' של פֵּ אָה תתחבר עם אות שלפניה ואחריה שהם ע"ץ ויהיה צירוף צֶפַע שהוא הנחש שנקרא צֶפַע, וכמו שנאמר(ישעיהו יד, כט) מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, ולפי זה אות פ' של פֵּ אָה תהיה מספר מ"ר [240] כי צֶפַע [240] מספרו מ"ר, ותתחבר עם אותיות א"ה של פ אה הנשארים ויהיה בזה אותיות מְאֵרָה בר מינן! או יובן בס"ד אומרים תָּבוֹא מְאֵרָה כי בהפוך אתוון רַמָּאָהּ, כלומר אדם זה תבא לו מְאֵרָה כי הוא רַמָּאָהּ שאומר שנתן פֵּאָה ואינו כך:

הָרָגִיל בְּנֵר, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. לפי גרסת תלמוד שבידינו דגריס נר סתם קאי על נֵר שַׁבָּת. ונראה לי בס"ד טעם לזה כי נֵר שַׁבָּת כפול שתים א' כנגד האיש וא' כנגד האשה לכך זוכה לבנים תלמידי חכמים שיוצאין ממנו ומאשתו, ולא אמר שזוכה להיות הוּא תלמיד חכם. ולגרסת תלמוד של בעל עין יעקב דגריס להדיה נֵר חֲנֻכָּה , נראה לי בס"ד הטעם דאמר 'בָּנִים' תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ולא אמר שיהא 'הוּא עַצְמוֹ' תַּלְמִיד חָכָם? על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות כי בחנוכה עיקר התוספת וההארה למעלה הוא בשורש האשה ולא בשורש האיש, לכן יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שתשמח בהם האשה יותר מן האיש, ככתוב בבן חכם (משלי כג, כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ, שהוסיף גילה לאם על השמחה מה שאין כן באב אמר שמחה בלבד אבל האם שמחה וגילה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם כי בתורה יש שמנה דרגין שהם כשר ופסול אסור ומותר חייב וזכאי טמא וטהור, ונר חנוכה הוא שמונה, לכך יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שעוסקין בתורה שיש בה שמנה דרגין. או יובן בס"ד התורה נקראת אור דכתיב (משלי ו, כג) וְתוֹרָה אוֹר, ותיבת אוֹר היא תיבה כ"ה בתורה, כי מן תיבת בְּרֵאשִׁית עד תיבת אוֹר הוא כ"ה, גם בתורה כתיב (משלי ה, יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, ולכן הָרָגִיל בְּנֵר חֲנֻכָּה יהיה לו בנים שזוכין לתורה שהיא מעלת חן ומופעת אוֹר שהוא תיבת כ"ה, וזה נרמז בצירוף 'חנוכה' שהוא 'חן וכ"ה' ודוק:

הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה, זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהמזוזה ה"ס [הוא סוד] המלכות רחל עקרת הבית, לכך מְזוּזָה [65] מספרה שם אדנ"י [65] שהוא במלכות והוא מספר כל"ה [65] , וידוע שהמלכות בניינה על ידי חמשה גבורות שהם פ"ך דמצנפ"ך שכל חלק הוא נ"ו, לכן אותיות נ"ו שבסוף תיבה רומזים לגבורה. והנה במתוק הגבורה שהיא נ"ו תהיה אותיות נא שהוא רמז לניתוק, והיינו הוא"ו יתחלק לאותיות א"ה. לכך הָרָגִיל בִּמְזוּזָה שבזה ממתק הגבורות שהם נ"ו יזכה לְדִירָה נָאָה , על שם המיתוק שעושה מן אותיות נ"ו אותיות נאה. ומ"ש הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם, זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַרְבֵי יַיִן , נראה לי בס"ד הזהיר בו לקדש על כוס מלא על כל גדותיו בשופע יהיה עשיר, שימצא לו היין בביתו בשופע שימלא גרבי יין לביתו, והא דאמר גַרְבֵי ולא אמר חָבִיּוֹת? נראה לי דאם יקדש על כוס מלא על כל גדותיו הרי זה עושה עיטור לכוס היין, לכך מדה כנגד מדה זוכה לְ גַרְבֵי יַיִן [65] שהוא מספר עִטּוּר [285] , דהיינו יַיִן [65] מספר ע' ו 'גַרְבֵי' מספר [215] רט"ו וצירוף שניהם יהיה אותיות עִטּוּר [285] .

רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנִי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אַבִּין נַגְּרָא. חָזָא דַּהֲוָא רָגִיל בִּשְׁרָגָא טוּבָא. נראה לי מלת 'טוּבָא' קאי על שְׁרָגָא שהיה רגיל להדליק נרות הרבה לכבוד שבת, דרך משל במקום שולחן ידליק שבעה והחיוב הוא רק שנים, גם עוד כל חדרים ומקומות שבחצר מדליק בהם אולי יהיה להם איזה עסק שם בלילה, וכיון דעבדי טפי מחיובא לכך אמר שיזכו לבנים חכמים.

אָמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נַפְקֵי מֵהָכָא. הא דקראם בשם 'רַבְרְבֵי' נראה לי בס"ד תיבה זו מורכבת מן 'רַב וְרַבִּי' וזהו רַ"בְ רְבֵ"י, והיינו כי חכמי ארץ ישראל מכונים בשם רַבִּי וחכמי בבל בשם רַב כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל רַב מבבל וכל רַבִּי מארץ ישראל. וידוע כי יש עדיפות בחכמי ארץ ישראל מה שאין בחכמי בבל, כי חכמי ארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה מה שאין כן בחכמי בבל, ויש עדיפות בחכמי בבל שהם חריפים יותר מחכמי ארץ ישראל, לכן קראם 'רַבְרְבֵי' כלומר שיהיו חכמים גדולים שיהיה להם עדיפות של רַב הנמצא בחכמי בבל בחריפות ויהיה להם עדיפות של רַבִּי הנמצא בחכמי ארץ ישראל. ונראה לי בס"ד הטעם שברכם בשני בנים חכמים ואביא לדוגמה מעשה בחסיד אחד שהלך לעיר אחת ונתאכסן אצל בעל הבית שבת אחת, וכשחזר לביתו אמר לו אשתו אצל מי נתאכסנת בשבת, אמר לה בבית פלוני, אמר לו מה ראית חדוש אצלם, אמר לה ראיי אשת בעל הבית עיניה יפות וידיה נקיות, אמר לו אפילו בי אינך מסתכל ואיך נסתכלת בה, אמר לה חס וחלילה לא נסתכלתי אך אמרתי עיניה יפות כונתי על שתי נרות דשבת שהם כנגד שתי עינים והיו יפות מאד לכבוד שבת, וידיה נקיות רצונו לומר התבשיל שהוא מעשה ידיה הוה חשוב וטוב מאד נקי ובר, נמצא שתי נרות כנגד שני עינים. וידוע שתלמידי חכמים נקראים 'עֵינַיִם' ולכך כיון שראם נזהרין הרבה בנרות שבת דחיוב שהם כנגד ב' עינים בירכם בשני חכמים הנקראים 'עֵינַיִם' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר טו, כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה, אלו תלמידי חכמים.

דְּבִיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף, הֲוַת מְאַחֲרָה וּמַדְלֶקֶת לָהּ. אָמַר לָהּ רַב יוֹסֵף: תְּנִינָא: (שמות יג, כב) "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה", סָבְרָה לְאַקְדוּמָהּ. אָמַר לָהּ הַהוּא סָבָא: תְּנִינָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר. מקשים למה לא הזהירה כפירוש, שהיה צריך לומר לה לאו שפיר עבדת ולא תעשי כן עוד? וכן יש להבין כזאת עוד כמו שאמר הַהוּא סָבָא? ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן (דף לד) שצריך לומר שלשה דברים אלו 'בניחותא' כי היכי דלקבלן מיניה, לכן נזהר רַב יוֹסֵף להוכיחה בדרך כבוד, כמו בן עם אביו ותלמיד עם רבו אם רואה שעושה שלא כדין לא יאמר לו 'לא טוב עשית!' אלא יאמר לו 'כך שנינו' או 'כך למדתנו' וכן נהג כאן דרך כבוד כי היכי דיתקבלו דבריו כמו שאמרו חכמינו ז"ל.

אָמַר רָבָא: דְּרָחִים רַבָּנָן, הֲווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנָן. נראה לי בס"ד האהבה קבועה תמיד בלב לכן הוה ליה בנין שהם קבועים אצל אביהם תמיד, אבל מוֹקִיר זהו לפרקים לכך הוה ליה חַתְנְוָתָא רַבָּנָן שהם באים אצלו לפרקים, ומאן דְּדָחִיל הוא גופו הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן כי דְּדָחִיל כל שכן דְּמוֹקִיר, וְ יִרְאָהּ וְ כָבוֹד [248] עולה מספר רמ"ח כמנין איברי הגוף כולו שהוא רמ"ח איברים, לכך איהו גוּפֵיהּ הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן.