בן יהוידע על שבת כא.

כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר. נראה לי בס"ד הטעם בזה והוא כי הנר רומז לגוף האדם, והפתילה ללב, והשלהבת שיש בה שלשה גוונין שהם לבן ואדום וירוק רומזת לכונה ודבור ומעשה, כי שלשה אלו צריכין להיות אחוזים בלב, דאף על פי שהדבור בפה והמעשה ביד אם לא יהיו קשורים בלב אינם כלום, אך צריך השלהבת הרומזת לכונה ודבור ומעשה שקשורים בלב שהוא הפתילה תעלה מאליה דהיינו לשם שמים, וְלֹא עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר דהיינו בשביל איזה סיבה ופניה גשמית, ונרמז באומרו מֵ אֵלֶיהָ שהוא א"ל י"ה דהיינו לשם שמים בשביל חלק גבוה. או נראה לי בס"ד יש אדם מעלה תורתו ומצותיו למקום עליון מכוחו, ויש לא יכול להעלותם אלא על ידי הצטרפות עם צדיקים אחרים. ובזה פרשתי בס"ד בדרשותי על התורה (ויקרא ו' ב') זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה, 'הִוא' דייקא שתעלה מעצמה ולא שיהיו אחרים מושכים אותה, וכן כאן הנר היא רמז להמצוה והשלהבת להתורה, דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וצריך שתעלה מאליה שלא על ידי הצטרפות עם צדיקים אחרים המושכים אותה עמהם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אֵשׁ הַשַּׁלְהֶבֶת רומז ליראה שהיא בסוד אֵשׁ, אך יש יראה פנימית שהיא יראת הרוממות וזו אינה תלויה בדבר, ויש יראה חיצונית שהיא יראת העונש וזו תלויה בדבר, ולזה אמר שתהיה עולה מֵאֵלֶיהָ שזו היא יראת הרוממות שאינה תלויה בדבר אחר, וגם היא תמידית לכך כתיב לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בערך אבוקה בענין השמנים והפתילות שפסלום רבותינו ז"ל בנר שבת, כי רבותינו ז"ל ידעו בחכמתם שבאלו השמנים והפתילות יש אחיזה לסטרא אחרא בהם, ולכן אמרו 'שֶׁמָּא יַטֶּה' ר"ל יטה אור הקדוש שלהבת י"ה של שבת קודש לצד הסטרא אחרא חס וחלילה, על ידי פתילות ושמנים אלו יש לסטרא אחרא נגיעה בהם עד כאן לשונו עיין שם. ובזה מובן מ"ש כאן שתהיה שַׁלְהֶבֶת של שבת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ , חלק התיבה לשתים וקרי בה מא"ל י"ה שהוא סטרא דקדושה ולא על ידי הטאה לסטרא אחרא שהוא אל אחר. ובזה מובן בס"ד מ"ש שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שַׁאנִי , והיינו כי שמחת בית השואבה היא כנגד הבינה שה"ס [שהוא סוד] ה"א עליונה שבשם, ולכן נקראת שּׁוֹאֵבָה 'שואב ה"א' ולכן יש שם שמחה גדולה.