בן יהוידע על שבת קמ:

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא, לָא בַּעֲנִיּוּתִי אַכְלִי יַרְקָא, וְלָא בַּעֲתִירוּתִי אַכְלִי יַרְקָא. הנה מרן רבינו האר"י פירש סוד המאמר על אמיתות בשער טעמי המצות יעויין שם. ואנא עבדא נראה לי בס"ד על דרך הפשט דרב חסדא לא היה חפץ להכניס ירקות שדרכם להתליע לתוך ביתו, מפני שתולעים נמצאים בהם, ובפרט בארצות החמים במדינת בבל ואגפיה, ואף על פי שאפשר בבדיקה, לא היה רוצה לסמוך על בדיקת הנשים והמשרתים, אך ודאי בני ביתו תאבים הרבה לירקות כדרך העולם שמתאוין לאכול ירקות בתוך הסעודה, ואף על פי שאוכלין תבשלין מעדנים אין מושכין ידיהם מירקות. ואם היה אומר להם 'אין אני מכניס הירקות לביתי מחשש תולעים' יאמרו 'הנה אור עינינו אתנו נבדוק ונאכל כמנהג העולם' לכן מה היה עושה להפיס דעתם של בניו ובני ביתו על אשר היה מונע מלהכניס ירקות לביתו, בזמן עניותו תלה הסיבה מִשּׁוּם דְּגָרִיר, ובזמן עושרו היה אומר להם אם אביא ירקות לבית תאכלו הרבה לחם עם הירקות ותמלאו הכרס בלחם ואז לא תאכלו מן הבשר המבושל החשוב הנותן כח באדם אלא רק שיעור מועט, ולכן אני מונע הירקות כדי שתהיו שבעים מתבשילין של בשר וממנו תמלאו הכרס ובזה תוסיפו כח ובריאות בגוף, ולכן על זמן עניותו לא אמר אמינא מִשּׁוּם דְּגָרִיר, כי זה לא צריך למימר שהוא סיבה ידועה להם, כיון דְּגָרִיר והוא עני אין לו יכולת להביא כדי סיפוק, אבל על זמן עשרות אמר אֲמִינָא כי זאת הסיבה אין מרגישים בה מאליהם ואצטריך למימר. גם רצונו לומר אֲמִינָא כלומר אֲמִינָא כך אבל באמת הסיבה העקרית אינה זאת.

לָא תֵּיכְלוּן נַהֲמָא בַּהֲדֵי גַּבְרַיְכוּ. נקיט נַהֲמָא לרבותא אף על פי שהוא עיקר ואינו מותרות וגם אין בו לכלוך ידים כמו תבשיל. אי נמי לכל האכילה של סעודתם קרי לה נַהֲמָא, כמו עֲבַד לְחֶם רַב בדניאל (ה, א) שכל הסעודה נקראת לחם, וכן (שמואל א' כ, כז) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם.

נְקוֹט מַרְגָּנִיתָא בְּחָדָא יָדָא. פירש רבינו המאירי ז"ל כלומר אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחת ובעליך שואל בשתיהם, אחוי ליה המרגלית מיד והצרור לא תראה לו עד שתצטרך להראותו, ומתוך שבאה לו ראיית הצרור דרך כיסף אף הוא יהיה חשוב בעיניו, והוא משל שאף הכעורה שבכעורות אם עומדת בצניעות ומייקרה עצמה אצל בעלה אף היא תהיה חשובה בעיניו ולא תתגנה לו. ויש מפרשים בד"א וזה עיקר עד כאן לשונו והוא נכון ויציב.