בן יהוידע על שבת קמה:

מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. הדבר יפלא איך סלקא דעתך לגנות כל כך בחכמי בבל אשר בזמן רבי יוחנן היו עיקר החכמים בבבל, וחד מינן דסליק להתם הוי כתרי מנייהו (כתובות עה.)? ונראה לי בס"ד דאמרינן בגמרא (בבא מציעא פה.) כל שהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו תלמידי חכמים שוב אין תורה פוסקת מזרעו, כי בדור שלישי נעשה אכסניה של תורה, ואז מדור שלישי ואילך נקראים בְּנֵי תוֹרָה , ואפשר כי בארץ ישראל באותם הימים היו נמצאים הרבה שנקראים בְּנֵי תוֹרָה דהיינו שלשה דורות של אבותם בזה אחר זה כולם היו תלמידי חכמים, אבל בבבל אף על פי שמצויים תלמידי חכמים הרבה הנה אלו שנקראים בני תורה אינם מצויים הרבה. והנה בודאי אלו שנקראים בני תורה שיש להם חזקת אבות בתורה מכמה דורות הם נודעים וניכרים לכל המון העם, ואלו אין צריכים לציין עצמם בבגדים חשובים כי יכירום בלאו הכי וינהגו בהם כבוד תלמידי חכמים, אבל אותם שאין להם חזקת אבות בתורה שאין נקראים בני תורה אין ניכרים לכל המון העם, ולכן הם מציינין עצמם בבגדים חשובים כך הוה סלקא דעתך מעיקרא.

אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ. הקשה הרב תאוה לעינים ז"ל רבים שאלו אדנקט קרא צד איסור דהיינו אחותו, לינקוט צד היתר ולכתוב אֱמֹר לַחָכְמָה 'אִשְׁתִּי' אָתְּ, לומר אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כְּאִשְּׁתְּךָ, שֶׁמֻּתֶּרֶת לְךָ, אָמְרֵהוּ עד כאן לשונו. ויש להוסיף יותר על הקושיא, כיון דאמרינן (שמות רבה לג, ז) אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מֵאֹרָסָה, נמצא התורה בלאו הכי נדמית לאשה והוה ליה למימר 'אִשְׁתִּי אֵשֶׁת'? ועוד קיימא לן כחא דהתירא עדיף, ואם כן עדיף טפי למנקט הדמיון על ההיתר? ונראה לי בס"ד דהיתר של אשתו הוא רק בימי טהרתה וזה אינו ברור אצלו כשמש, כי אם רק על פי דבריה שאומרת טהורה היא שהתורה האמינה אותה, ולכן לא עשה הדמיון על היתר אשתו. ועוד נראה לי בס"ד כי עיקר ההיתר של אשתו בנשאו אותה אינו ברור כשמש, אלא הוא משום דאזלינן בתר רובא וכמה שנאמר בגמרא דחולין (דף יא), מנלן דאזלינן בתר רובא (שמות כא, טו) מִמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, ודילמא לאו אביו הוא, וכן כאן דילמא אביו זינה עם אמה של אשתו ונמצאת אסורה לו כי היא אחותו מאביו, או שמא היא לבדה ממזרת ואסורה בקהל, ונמצא היתר נשואין האיש עם האשה הוא משום דאזלינן בתר רובא, אבל איסר אחותו הוא ברור דשניהם יצאו מרחם אחת לעיני הכל, וכן נמי יש ספק בהיתר אשתו שמא זינתה תחתיו והרי היא אסורה עליו.

וְלֵימָא לָן מַר אֵיזֶה מֵהֶם. יש להקשות אמאי בקשו ממנו רק על מקצתם? ונראה לי בס"ד דלא סלקא דעתך שטעו בכולם אלא חשבו שמצא טעות במקצתם אחת או שתים, ולזה אמר לֵימָא מַר אֵיזֶה מֵהֶן שלא ערבו לך.

מַאי: "הָיוּ עָלַי לָטֹרַח". נראה לי בס"ד מועדים בחוץ לארץ הם כ"ב, וסימן (שיר השירים א, ד) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וקודם אותיות הוי"ה [טדהד=22] יש מספר 'בָּךְ' [22] , לזה אמר הָיוּ עָלַי לָטֹרַח רצונו לומר מועדי חו"ל שהם רמוזים באותיות שהם על שמי. ומה שאמר לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא , רצונו לומר לֵידַע קאי על ישראל שצריך אני לעשות המצאה קודם ביאת הגזרה כדי שידעו מה גְּזֵרָה אָבִיא עליהם, ועל דרך זה פירש רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל במאמר (רש"י במדבר א, א) מנאן לידע הנותרים.

הֶגְמוֹן, וְקַמְטוֹן, וּבַעַל זְמוֹרָה. נראה לי הֶגְמוֹן גדול מִקַמְטוֹן אך שניהם מכובדים רוכבי סוסים, אבל בַּעֲלֵי זְמוֹרָה הם הולכים רגלי ואוחזים הזמורה בידם להכות בה והן בעלי אגרופין, ואפשר שהם כנגד שלש מדרגות של עוונות , שהם של חשובים ושל בינונים ושל פחותים.

אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִין לַתּוֹרָה. יש להקשות מהיכא מפיק הרמז של בָּבֶל? ונראה לי בס"ד כי שם יעקב נאמר קודם שם ישראל, גם שם יעקב הוא כפול ושם ישראל אינו כפול, ואם כן סדרן הוא יעק ב יעק ב ישרא ל סופי תיבות בָּבֶל , ולכן דריש להו על תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. ואומרו צִיצִין וּפְרָחִין, נראה לי צִיצִין זה הרמז שהם דברים קטנים וקצרים, וּפְרָחִין זה הפלפול דאינו יוצא ממונו דין ורק משמח הלב, וכן הפרח מראהו משמח אך אינו נאכל אלא נופל לארץ. אי נמי ציצין הם הקישורים שעושין להלכות זה עם זה אף על פי שהם רחוקים זה מזה, וּפְרָחִין הם סימנים שעושין לתורה בהלכות שבה שלא ישתכחו, כפרח זה שהוא שומר את הפרי בתחילת יציאתו מן האילן.