בן יהוידע על שבת קלט.

שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בְּמָקוֹם אֶחָד. נראה לי בס"ד גם זו לטובה כדי שיהיו יגיעין יותר ויגן עליהם זכות בירור ההלכות והמשניות. ועוד כדי שיעשו חומרות לאסור מספק ותהיה זאת סניגוריא עליהם. הֲלָכָה זה טעם המשניות, וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה זו הגרסא ונסחה, דאם יפול מחלוקת יהיה רבתא לפריה ורביה. ונראה לי לפי דרשה זו לכך נקיט קרא לשון הַפְלָאָה בתיבת וְהִפְלָא שהוא לשון הפרשה והבדלה, כמו (שמות ט, ד) וְהִפְלָה הֳ' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם, וכן מחלוקת בהלכות הוא ענין הפרשה והבדלה כסברת החולקין.

אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל. יש להקשות הוה ליה למימר צֵא וּרְאֵה? ונראה לי בס"ד לשון 'רְאִיָּה' יפול על עול גלוי שאי אפשר ללמד בו זכות, אך לשון 'בְּדִיקָה' מורה על עול נעלם ונסתר שאדם יכול להחליט עליו שהוא עול בהשקפה הראשונה, אלא צריך לזה בדיקה שכליית לידע אם עשו עול במזיד, או אם יש ללמד זכות עליהם שהם שוגגים מצד קוצר שכלם, ומצד מרמות בעלי דינים שהם חריפים, או מצדדים אחרים, ולזה צריך לעשות בדיקה שכליית לשקול העניינים בדעת בהשערת השכל, או שתעשה נסיון בטענה ותביעה צוריית עם אדם אחד ותבא לפניהם ובזה יתברר לך הנהגתם איך היא, ואם הם מקבלי שוחד ממון או שוחד דברים כל זה יתברר לך על ידי בדיקה. והא דאמר אִם רָאִיתָ דּוֹר צָּרוֹת רַבּוֹת ולא אמר צָּרוֹת סתם? נראה לי בס"ד דדרכו יתברך להביא העושים את הקל תחלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בצרעת של בתים ובגדים וגופים, וכן אמרו בענין השביעית, ולזה אמר אם תראה צָּרוֹת רַבּוֹת באות עליו שאין בהם קלות כמנהג אלא באות רַבּוֹת מתחלתם אז צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, כי קרוב הדבר שבאים צרות בעבור חטא זה של הדיינים, מדה כנגד מדה הם שינו השיטה שֶׁבְּמָקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז), לכך גם הקב"ה שינה את המדה הנהוגה להביא הקל תחלה. ומה שאמר מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, נראה לי שְׁ לֹשָׁה עֲ בֵרוֹת בְּ יָדָם שלשה עבירות בידם ראשי תיבות שֶׁבַע , ושלשה פורעניות גם כן ראשי תיבות 'שֶׁבַע' שהוא שָׂ דֶה תֵ חָרֵשׁ עִ יִּין תִּהְיֶה בָמוֹת יָעַר, ואלו שלש פרעניות יהיו במקמות ראשי תיבות שלהם צִיָּה שהם צ יון י רושלים ה ר הבית, ובזה יובן (ויקרא כו, כז) וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם 'שֶׁבַע' ראשי תיבות הנזכר.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּכְלוּ שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים רָעִים מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הטעם כי הדן דין אמת מתקן שם 'אדני' שהוא אותיות 'דינא' והוא בסוד השכינה בסוד 'דינא דמלכותא דינא' ולכן שופטים ושוטרים הרעים הם פוגמים בשם זה שהוא סוד השכינה, לכן אין הקב"ה משרה שכינתו שהיא בסוד שם אדני על ישראל בשלימות אלא עד שיכלו. והא דקרי ליה סִיג וּבְּדִיל כמו שנאמר (ישעיהו א, כה) וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ, נראה לי בס"ד כי חכמה מספר ע"ג, והשופטים הרעים משתמשין בחכמה להרע כמו שנאמר (ירמיהו ד, כב) חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, ולכן נמצא מהפכים מספר חָכְמָה [73] למספר סִיג [73] שהוא מספר ע"ג, וכן חכמים הטובים יונקים משם הוי"ה דמילוי יודי"ן אשר מילואו מספר מ"ו [י ו"ד ה" י ו י"ו ה" י =46], אך הרעים מהפכים מספר מ"ו למספר בְּדִיל [73] כי החשבון שוה.

אָמַר עוּלָא: אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית, אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו א, כז) "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". כאן יש קושיא ידועה הוא קאמר בִּצְדָקָה וקרא אמר בְּמִשְׁפָּט? ונראה לי בס"ד דעולא קאי על פדיונה העתיד שהוא אחר חרבן בית שני, אך היא כבר נפדית אחר חרבן בית ראשון, וישעיה שהיה קודם חרבן בית ראשון אמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה בפעם ראשונה, אך וְשָׁבֶיהָ אחר זה ישוב לה הפדיון בשביל צְדָקָה, כי כיון שאמר ישוב לה הפדיון פעם שנית מוכרח שתחרב וישוב לה הפדיון עוד הפעם בשביל צְדָקָה. אי נמי קיימא לן דתרין דרגין אינון ירושלים לאה, וציון רחל, וכיון דהכתוב אמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה ולא זכר ירושלים, שמע מינה ירושלים בִּצְדָקָה.

אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי, בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי. נראה לי בס"ד הטעם דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (שבת קה:), נמצא על ידי גאוה מוספין כח בקליפת המינין המושכין האדם לעבודה זרה, ולכך אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי שהם המינין. ולפירוש רש"י ז"ל שפירש בסנהדרין צ"ח אַמְגּוּשֵׁי 'מְכַשֵּׁף' וכן הוא במחלוקת רב ושמואל לעיל, נראה לי הטעם דאמרו רבותינו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישים בפמלייא של מעלה וכן עון הגאוה, לכן אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי. או יובן בס"ד על פי מה שכתבתי בספר קהילת יעקב ז"ל כח החסד מבטל הכשפים, לכן חלון זיהרא שה"ס [שהוא סוד] החסד מבטל כח הכשפים ושבט יהודה דיונק מחלון זה מבטל כשפים (ועיין זוהר תרומה קמב) וזה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סז:) שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, שעל ידי רבוי זכיותיו הגביר עליו כח החסד שהמצות הם מימין ועל ידי כח החסד דידיה ביטל הכשפים עד כאן לשונו עיין שם. וידוע מה שכתב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל שהגאוה נמשכת מיסוד האש, ולכן על ידי הגאוה מגבירים כח הגבורה בעולם, ולזה אמר כל המתגאה מביא חרון אף, אבל העניו הוא מצד החסד מגביר החסד בעולם, לכן משה רבינו ע"ה שהיה כולו מצד החסדים כמו שנאמר (שמות ב, ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, היה עניו מאד, וכן אברהם אבינו ע"ה שהיה בחסד היה עניו מאד, וזה שאמר אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי שאז גובר החסד בעולם אז בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי המכשפים, כי בתגבורת החסד יתבטל הכשפים.

"שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים", אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בהו לשון מַקֵּל, דאיתא בזוהר הקדוש פרשת משפטים שהדיינים הם כנגד שלשה אבות העולם עיין שם. ומאחר דהדיינים נמשלו לשלשה אבות וצריכים לאחוז מעשה אבות שהוא האמת והיושר, ולכן אלו הרעים שלא אחזו מעשה אבות לא לקחו מהאבות אלא אותיות 'מַקֵּל' שהם סוף שמות אברה ם יצח ק ישרא ל , שלקחו אותיות אלו להרע בהם להיות מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם, אך הכתוב עצמו כינה אותם בשם 'מַטֵּה ' דכתיב מַטֵּה רְשָׁעִים, והיינו כי זה הדיין שהוא דן את בעלי דינים הבאים לפניו כדי להטיב לשמשים וסופרים שלו, הנה מתהפך אצלו מספר דָּן [54] למספר מַטֵּה [54] , וכינה שמשים שלהם בשם 'רְשָׁעִים' כי הם בעצמם רעים אך כוחם מן השופט הרמוז באות ש' , ואם תניח ש' בתוך רָעִים יהיה צירוף רְשָׁעִים :

"כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם", אֵלּוּ הַדַּיָּנִים. נראה לי בס"ד כי על דין האמת קיימים שמים וארץ, וידוע כי שמים וארץ נבראו ב'כב' [22] אותיות התורה וכתבתי לעיל שהם ב' בחינות אבג"ד ותשר"ק, וב' פעמים כ"ב מ"ד [44] , ואלו הדנין שקר מהפכים 'מד' ל'דם'. והא דנקיט דַּיָּנִים תחלה אף על גב דעורכי הדיינים הם מקלקלים תחלה? נראה לי דאם לא היו הדיינים רעים לא היה מועיל שִׂפְתֵי שָׁקֶר ולשון עולה של עורכי הדיינים ובעלי דינים, על דרך שאמרו (גיטין מה.) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב.

מִיּוֹם שֶׁפֵּרַשׁ יוֹסֵף מֵאֶחָיו, לֹא טָעַם טַעַם יַיִן. נראה לי בס"ד יַיִן ניתן לְמָרֵי נָפֶשׁ, ומאחר שהיה בצרה שהוא פרוש מאביו וסובל יסורין הרבה בדבר זה, גם בימים שמלך במצרים שקשה עליו פרידתו של אביו, לכך אם היה שותה יין היה נחשב למר נפש, ובאמת לא היה מר נפש כי היה מקבל יסורין אילו בשמחה ומאמין שהם לטובה. אי נמי נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד (סנהדרין לח.), ולכן מוכרח שלא ישתה יין כלל, כדי שלא ישתכר חס וחלילה באיזה פעם ויגלה הסוד של מכירה שמכרוהו אחיו. אי נמי הוא היה מתפלל כל שעה ושעה על אחיו שלא יהיו נזוקין בעבור עון מכירתו, ולא קבע זמן לתפלה זו אלא כל שעה ושעה מן היום והלילה היה מתפלל, ולכך פירש מן היין לגמרי דשכור אל יתפלל. ובזה ניחא מה דסמיך לזה דרשה (שמות ד, יד) וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.

בִּשְׂכַר "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ. נראה לי בס"ד במלוי אותיות לֵב [ל מ ״ ד ב י ״ ת ] יש אותיות תָּמִיד , רמז לו ששמחתו היא תמידית ולא באקראי, ולכך זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ, דכתיב ביה שנאמר (שמות כ״ח:ל׳' ל) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי הֳ' תָּמִיד'. ועוד נראה לי בס"ד הלב הוא עשירי לעשרה שליטים שבגוף, שהם מוח וחוטם פה ושני עינים ושני אזנים ושני ידים ולב שהוא אחר הידים, ולכך בִּשְׂכַר וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ שהוא עשירי נוסף עשר [10] על 'שָׂמַח' [348] ונעשה 'חֹשֶׁן' [358] .