בן יהוידע על שבת קלח:

"הַפְלָאָה", זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד רמז קרא לשכחה בתיבת וְהִפְלָא (דברים כח, נט), כי שכחה חֹשֶׁךְ, שהוא אותיות שָׁכַח, וזכירה אוֹר (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, ולכן רמז השכחה בתיבת וְהִפְלָא שהיא בהפוך אתוון אפלה שהוא חֹשֶׁךְ, גם עוד אפלה הוא א"ף ל"ה על פי מה שכתב נח"ק ז"ל בשם חכמינו ז"ל דבתחלה היה אות א' במלואו א"ף, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בא"ף לכך הטיל בו למ"ד ונעשה אל"ף. ובזה פירש הרב מהרש"מ ז"ל (תהלים צג, א) אף תיכון תבל בל תמוט, מלשון בריח התיכון שנעשה בו אות למ"ד באמצע, לכן תבל בל תמוט. וזה הלמ"ד שבא בתוך אף ובטל אותו היה זה בזכות לימוד התורה הרמוז באות למ"ד כנודע, לכן השכחה שבאה מן אפלה תסלק הלימוד הרמוז באות למ"ד ואז ממילא יסתלק הלמ"ד מן מילוי אל"ף וישאר אף, וזה נרמז באותיות אפלה של והפלא שהם אותיות א"ף ל"ה:

"דְּבַר ה'" זוֹ הֲלָכָה. פירוש דרשות אלו שייכי להדדי והא תלייא בהא, כיון דליכא דְּבַר הֳ' זוֹ הֲלָכָה נתאחר הקץ של המשיח ונדחה לפי שעה, דכתיב (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, יִתְנוּ לשון מתניתין זוֹ הֲלָכָה, וכיון דנתאחר הקץ נדחה רוח הנבואה, כי בזמן הגאולה כתיב (יואל ג, א) וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, וכתיב (ירמיהו לא, לד) כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי. והא דאמר זוֹ הֲלָכָה ולא אמר זוֹ תּוֹרָה? דְּ'הֲלָכָה' אותיות 'הַכַּלָּה' דתורה שבעל פה ה"ס [הוא סוד] כַּלָּה שהיא המלכות שהיא בסוד דבור ונקראת דְּבַר הֳ'. ומה שאמר זֶה הַקֵּץ נראה לי בס"ד, דכתיב בדניאל (י, א) וּבִין אֶת הַדָּבָר, בענין הקץ הרי קראו 'דבר' גם יש לומר דָּבָר [206] עם הכולל זֶה הַקֵּץ [207] .

עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתִּטֹּל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה. קשא למה ייחסו זה לאשה והוה ליה למימר 'עָתִיד אָדָם'? ונראה לי בס"ד מפני שענין טומאה יסובב מן האשה טפי, שיש לה וסת נידות והיא מצויה בבית ושכיח תמיד שתטמא את האוכלין, לכך היא עצמה תיטפל בשאלה דטומאת ככר, אך האיש על הרוב טהור הוא תמיד ולא יסובב טומאה ממנו.