בן יהוידע על שבת יב:

כִּי הֲוָה אַזְלִינָן בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְשִׁיּוּלֵי בִּתְפִיחָה, זִמְנִין אָמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם. נראה לי בס"ד הטעם שקורין לחולה תְפִיחָה על פי מה שרבותינו ז"ל בשער הפסוקים בפסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, שהחכמה שהיא 'יו"ד' שבשם כשהוא מסתלק מן האדם נעשית לו 'דְּוָ"י' שהוא הפך יו"ד שהיתה מחיה אותו ועל כן נפל בחולי. גם יו"ד [10] מספרה 'עשר' נהפכה ונעשית 'עֶרֶ"שׂ' רמז על המטה ששוכב עליה בְחָלְיוֹ. ולכן כדי שיתרפא אז הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי , שאז כָּל מִשְׁכָּבוֹ שהם הער"ש והדו"י הָפַכְתָּ לו בְחָלְיוֹ לטוב שנעשים עש"ר ויו"ד ועי"כ מתרפא עי"ש. וידוע שנקוד הפת"ח הוא בחכמה, ולכן החולה שהיה לו החולי מחמת שאור החכמה נסתלק ממנו ונהפך לו היו"ד שהיא חכמה לאותיות דו"י ועשר לערש, כן נהפך ה פת"ח שה"ס [שהוא סוד] חכמה לאותיות תפח , לכן נקרא החולה תְפִיחָה ומוסיפין לו אותיות י"ה בתוך תפח לסימן טוב, מפני כי אותיות י"ה הם חכמה ובינה וידוע שהחכמה תמשך בהתלבשות הבינה, ולכן אין קורין אותו בשם 'תפח' שהוא הפך הפתח להדיה פן יבולע חס וחלילה בקריאת השם שקורין על עצמו ממש, ולכן מכניסין בזה השם אותיות 'יה' שהם חו"ב [חכמה ובינה] לסימן טוב, להורות שימשך לו אור החכמה בהתלבשות הבינה ויתרפא.

אָמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם. נראה לי בס"ד כיון בראשי תיבות אלו לשם קדוש שהוא שם מ"ד מן ע"ב שמות של וַיִּשַׁע וַיָּבֹא וַיֵּט ונקרא יל"ה ראשי תיבות הַ מָּקוֹם יִ פְקָדְךָ לְ שָׁלוֹם, ומ"ש לפעמים רַ חֲמָנָא יִ דְכְּרִינָךְ לִ שְׁלָם, כיון בזה ראשי תיבות רָחֵל יַעֲקֹב לֵאָה שמהם יצאו כל ישראל שיגין זכותם.

שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. הקשו התוספות דאפילו מחשבה שבלב האדם יודעין ואיך לָשׁוֹן אֲרַמִּי אין מכירין? והקשה הרב פתח עינים ז"ל דמוכח מהכתובים ומאמרי רבותינו ז"ל דאין יודע המחשבות אלא הקב"ה לבדו? ונראה לי בס"ד דמחשבה של אדם בדברים שהוא מוציא בפיו יודעים מלאכי השרת, כי כיון שהדברים אלו מוציאם בפיו יכולים להשיג על ידי קדושתם מה מחשב בלבו בדברים אלו, אך מחשבה גרידה שמחשב בלבו ואין מוציא הדברים בפיו לא יכיר בזה אלא הקב"ה לבדו והוא חילוק נכון וישר. ובזה יתורץ הקושיא גם על רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל בפסוק (בראשית לב, ג) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו, שפירש שלח מלאכים שהם מכירים אם דברים שידבר עשיו פיו ולבו שוים בהם או לאו, וגם על הרב ז"ל תגדל קושית הרב פתח עינים ז"ל ובזה החילוק יבא נכון.

הֵיכִי עָבִיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. והנה לפי החרדה הזאת שחרד הש"ס על רבי אליעזר הֵיכִי עָבִיד הָכִי הדבר יפלא על כמה תפילות ותחינות שיש בידינו בלשון תרגום, דלפי זה קשא למה תיקן ר' שמעון בר יוחאי תפלה בעת הוצאת ספר תורה בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא בלשון תרגום? וכן יש להתפלאות בנוסח רַחֲמָנָא [רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא בְּדִיל וַיַּעֲבר וכו'] שתקנו אנשי כנסת הגדולה בסליחות על סדר אלפא ביתא בלשון תרגום, וזה הנוסח של רַחֲמָנָא וכו ' הוא גדול מכל שאר הסליחות כי הוא בעתיק וכנזכר בסדור הרש"ש ז"ל, וכן מקומו יגיד על מעלתו כי נאמר ראשון לכולם, ועוד תיקנו בסוף הסליחות מָרַנָא דְבִשְׁמַיָּא וּמַחֵי וּמַסֵּי בלשון תרגום? והנה מלבד זה יש להקשות נמי על לשון זוהר הקדוש ותיקונים ואדרא למה דברו בם בלשון תרגום והלא כל דברי התנאים במשנה וברייתא בלשון הקודש אמורים? ועל זה נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות בענין הקדיש, הטעם שנאמר בלשון תרגום מפני שהקליפות מבינים בלשון תרגום, ובהיותנו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה בלשון שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים וכו' יעוין שם. ולפי זה לכך דבר רבי שמעון בר יוחאי כל הסודות ורזין עילאין בלשון תרגום שמבינים הקליפות כדי להכניע הקליפות, כי כח רזין עלאין הוא רב מאד ובשמעם דברים עליונים אלו שאומרים התחתונים הם נכנעים. ובזה מובן הטעם מה שייסד רבינו האר"י ז"ל פיוטין בשבת בלשון תרגום, מפני שמדבר בם ברזין עלאין ואז נכנעים הקליפות בשמעם רזין עלאין אלו ובפרט שהוא יום שבת. ולפי זה אמרתי בס"ד שגם קושיא הנזכר אשר נתקשיתי בנוסח רַחֲמָנָא שבסליחות נתרצה שפיר, שתיקנו אותה בלשון תרגום שיבינו הקליפות, מפני כי בנוסח זה אומרים תחילה אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק וכו' ובזה יועיל שלא יתקנאו הקליפות בעד שאר סליחות שאומרים בהם כמה בקשות, מפני כי תחילת הכל אנו אומרים שאין מכח מעשינו אנחנו באים לבקש ולהתחנן אלא רק בזכות אבותינו ושאר צדיקים כורתי ברית, ולכן בסוף הסליחות גם כן שאנחנו אומרים שאנחנו מתחננים כְּעַבְדָּא דְּמִתְחַנֵּן לְמָרֵיהּ וכו' וְלֹא בְּכֹחַ מַעֲשֵׂינוּ, גם זה נתקן בלשון תרגום לסתום פה המקטרגים על דרך האמור, וכן נוסח וִיהֵא רַעֲוָא שאומרים קודם סעודה [וִיהֵא רַעֲוָא מִן קֳדָם עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְכָל קַדִּישִׁין וכו'] נתקן בלשון תרגום, מפני שכל בקשה זו היא מיוסדת בעבור השתלשלות השפע למעלה במדות העליונות ודרך אגב אנחנו מבקשים לעצמינו בסוף הדברים, והנה הקליפות בשמעם שאנחנו מתפללים בעד מידות העליונות נכנעים ולא יתקנאו ולא יקטרגו עלינו, ועל נוסח בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא יש ליישב.

שַׁאנִי חוֹלֶה דִּשְׁכִינָה עִמּוֹ. קשא ומה בכך אם היה אומר לשון הקודש כל שכן הוא דעדיף טפי ומה הכרח היה לו לדבר תרגום? ונראה לי בס"ד דאמר לשון תרגום כדי להודיע לחולה שהשכינה עמו ולכך הוא מתפלל בלשון תרגום, וכיון דיתברר לחולה דשכינה עמו יתחזק לבו שיבין שֶׁהֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. או נראה לי בס"ד שהיה מדבר בלשון זה שמבינים אותו אשתו ובניו ובני ביתו ויהיה להם נחת רוח ושמחה בברכה זו ויענו אמן, יען כי נראה באותו זמן של האמוראים גם בארץ ישראל היו מדברים בלשון תרגום וכן תלמוד ירושלמי לשון תרגום מה שאין כן המשנה.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: קָרָא וְהִטָּה, וְכָתַב עַל פִּנְקָסוֹ: אֲנִי, [יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע] קָרִיתִי וְהִטִּיתִי נֵר בְּשַׁבָּת, לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה. קשא אם כתב בשביל שלא ישתכח הדבר ממנו, כיון דכתב אֲנִי, יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע קָרִיתִי וְהִטִּיתִי נֵר בְּשַׁבָּת די בזה ולמאי נצרך לכתוב לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה? ועוד למה כתב 'שְׁמֵנָה' דהא ודאי חייב להביא מן המובחר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח? ונראה לי בס"ד שני תירוצים בזה כל תירוץ בנוי על יסוד אחד הפך השני, והוא דאמרו רבותינו ז"ל (מנחות דף קי.) כָּל הַקּוֹרֵא בַּפַּרְשַׁת עוֹלָה כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה, דִּכְתִיב (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, ורבא אמר כָּל הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא צָרִיךְ לֹא עוֹלָה וְלֹא חַטָּאת! ודייק לה מדכתיב לָעֹלָה לַחַטָּאת וכו' שהטיל למ"ד בנקוד פת"ח בכל חד וחד דהוי במקום לֹא. ופרשתי בס"ד נפקא מינה בין שני ביאורים אלה, למאן דאמר כאלו הקריב אם עבר אדם על חטא בזמן הזה וקרא בפרשת החטא לא הוי קריאתו קרבן ממש, דהא 'כְּאִלּוּ' קאמר בכף הדמיון ואינו ממש, ולכן כשיבנה בית המקדש צריך להביא קרבן אף על פי שכבר קרא פרשת החטא. אבל מאן דאמר אין צריך לא עולה ולא חטאת סבירא ליה בזמן הזה דליכא קרבן תועיל קריאת התורה במקום קרבן ממש, ואם כן כשיבנה בית המקדש לא יביא קרבן דהוי חולין לעזרה, כיון שנפטר לגמרי בקריאתו בזמן הזה שאין ספק בידו להביא קרבן, על דרך שאמרו בבשר נחירה כין שהותרה הותרה, וכיוצא בזה אמרו ההולך ממקום למקום ושלמו מעותיו ולא נשאר בידו להתפרנס, הרי נוטל לקט שכחה ופאה וכשחזר לביתו פטור מלשלם, כי עני היה באותה שעה. וכן זה כיון שנפטר בזמן הזה בקריאה לגמרי לא יתחייב לעתיד. ונמצא דנפקא מינה בענין ב' דרשות אלו טובא! ושוב ראיתי לחקרי לב (א"ח סי' ב') שנתעורר אם יתחייב קרבן לעתיד, ופשיט לה מעובדא דרבי ישמעאל בן אלישע דיתחייב יעוין שם. נמצא על פי המונח הזה שעשינו בסברת רבא פטור מן הקרבן לעתיד לבא, לכך נתחכם רבי ישמעאל בן אלישע לחייב עצמו בפנקסו בפירוש לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה , כדי שיוכל להביא בבנין בית המקדש מחמת חיוב שלו שחייב עצמו בזה, ואף על גב דקיימא לן חטאת ואשם אין באין כנדר ונדבה וכמו שכתב הרמב"ם במעשה הקרבנות פרק י"ד, אפשר שהוא כתב זאת קודם שקרא בפרשה דאז עודנו חייב, ואף על גב דדעתו לקרות בודאי אחר כך, עם כל זה כיון שלא קרא עדיין וכתב זאת הרי הוא מגלה דעתו בזה שהקריאה לא תפטרנו לגמרי מכל וכל אלא יתחייב להביא בבנין בית המקדש, וכל זה התירוץ בנוי על פי סברת רבא אבל למאן דאמר כאלו וכו' הרי זה חייב בלאו הכי בבנין בית המקדש ולמאי אצטריך לכתוב? ולזה נראה לי בס"ד על פי מ"ש בבבא קמא (קט:) תנו רבנן מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר (דברים יח, ו) וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ וְשֵׁרֵת, ומנין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר (במדבר ה, י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, ופירש רש"י מנין לכהן שנדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה מקריב אף במעמד שאינו שלו? ומנין שעבודתה ועובר הפירוש הבשר והעור? עיין שם. נמצא כהן שנתחייב חטאת הוא עצמו מקריב חטאתו ואינו נותן הבשר והעור לכהנים אנשי משמר אלא הכל שלו, נמצא לפי זה רבי ישמעאל בן אלישע שחייב להביא חטאת בבנין בית המקדש מכל מקום כיון שהוא עצמו כהן אינו חייב ליתן הקרבן לאנשי משמר להקריבו, אלא הוא בעצמו יכול להקריבו ויהיה הבשר והעור שלו, ולכך עתה נדבה רוחו לכתוב על פנקסו שהוא מתחייב 'להביא' קרבן חטאת דהיינו להביא לאנשי משמר, ולא כתב 'להקריב' חטאת דמשמע שהוא יקריב בידו אלא אמר אביא רצונו לומר לאנשי משמר כדי שהם יזכו בבשרה ועורה ואני לא נהנה ממנה, ולכך פירש שְׁמֵנָה דאף על גב כי בשרה מן הדין שלי וכיון דשלי אין אני מחוייב להביא שְׁמֵנָה, עם כל זה אני מתנדב להביא שְׁמֵנָה להרווחת אנשי משמר, גם אמר שְׁמֵנָה רצונו לומר מובחר מן המובחר.