בן יהוידע על שבת יב.

חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה, קַל־וָחֹמֶר מִצִּיץ. יש להקשות והלא כפי הסוד הציץ מעלתו גדולה מתפלין, שהציץ אורות מוחין דאבא והתפילין אורות מוחין דאימא כנזכר בספר הכונות בדרוש הציצית דרוש ד', ואף על גב שבדרוש התפילין דרוש וא"ו כתב על תפילין דרבינו תם שהוא ממוחין דאבא, כבר פירש רבינו הרש"ש ז"ל הכונה הוא חכמות דבינה, ועיין דברי שלום דף א' שאלה ג'. ואם כן יש להקשות כיון דהציץ הוא במחשבה עליונה צריך ליזהר בו בהסח הדעת יותר מתפילין? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי לפי סודו הציץ עליון יותר אך שפיר עביד קל וחומר, כיון דלפי הנגלה אנו רואין בתפילין מעלה יותר, שיש בו כמה אזכרות ובציץ אזכרה אחת עבדינן קל וחומר לפי הנגלה. ומ"ש הִלְכָּךְ, מִידְכַּר דָּכִיר לְהוּ , נראה לי בס"ד כפל הלשון לרמוז על סדר רש"י וסדר רבינו תם דבשניהם צריך להזהר, ואפילו אם שניהם עליו יזהר בשתיהם ולא סגי ברש"י לחוד, ואף על גב שהוא מברך על רש"י בלבד.

הִלְכְתָא רַבָּתִי לְשַׁבָּת. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ללמדנו שמצות שבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, ולכן המחלל שבת בפרהסיא מומר לכל התורה כולה, נמצא כל השומר הלכה אחת מהלכות שבת כאלו שמר כל תרי"ג מצות, דהיינו גם שאר תרי"ב מצות, ולזה קורא להלכה דשבת הִלְכְתָא 'רַבָּתִ"י' אותיות תרי"ב, כי השומר אותה כאלו שמר גם שאר תרי"ב מצות!

שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בתפלת משה רבינו ע"ה על מרים (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, שהמתיק בזה חמשה חסדים והג' שבדעת ז"א ועל ידי זה נמתקו הגבורות ונתרפאה עד כאן לשונו, נמצא הרפואה תהיה מן מתוק הגבורות בחסדים. וידוע כי בשבת עת רצון ויש בלאו הכי מיתוק הגבורות ולכן היום אין צריך לזעוק כמו שזעק משה רבינו ע"ה בְּאֵל נָא רְפָא נָא לָהּ כדי למתק הגבורות ולהמשיך הרפואה, אלא רְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא בלאו הכי מחמת עצומו של יום. או יובן בס"ד לפרש אומרו קְרוֹבָה לָבוֹא , כי ידוע שהרפואה תמשך מן יו"ד שה"ס [שהנה סוד] אצילות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. וידוע שבארץ ישראל שפע האצילות יתלבש בבריאה והבריאה ביצירה וזהו בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ יהיה עוד התלבשות היצירה בעשיה, אמנם בשבת לא יהיה התלבשות ביצירה אלא נקבל מן הבריאה בלתי התלבשות היצירה, וז"ש וּבַּיּום הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבודו שהוא הבריאה שנקרא כסא הכבוד, ולכן אומרים רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בשבת וכנזכר בספר הכונות. נמצא בשבת רפואה הבאה מן האצילות שה"ס יו"ד וסוד חכמה היא קְרוֹבָה לָבוֹא אצלינו יותר מימי החול, כי אין בשבת התלבשות ביצירה וכל שכן בעשיה, ולכן אין זעקה בשבת שזעקה היא בסוד היצירה שה"ס קול, ולזה אמר שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא כי אין התלבשות ביצירה, גם רצונו לומר אם תכבדו השבת מלזעוק בו אז בשכר זה ישועה קְרוֹבָה לָבוֹא.

וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם. בתיבת הִיא רמז על פסוק (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, שבו מיתק משה רבינו ע"ה הגבורות כדי לרפא את מרים כנז"ל. וידוע שיש שם אחד מצורף מכל אותיות פסוק הנזכר [וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל הֳ' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ] מסוגל לרפואת החולה, וכותבין לו בקמיע ויש מטפים מים לתוך הכוס ומכוונים בכל טיפה אות אחת מן השם של פסוק ומשקין את החולה. ובזה פרשתי בס"ד דקדוק תיבת 'לֵאמֹר' בפסוק הנזכר, ויבא נכון על דרך מ"ש רבותינו ז"ל בפסוק (בראשית כח, כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, מה תלמוד לומר לֵאמֹר? אלא לֵאמֹר לדורות שממנו ילמדו לידור בעת צרה ע"כ. ולזה אמר (במדבר יב, יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל הֳ' לֵאמֹר, לדורות שילמדו ממנו לרפאות החולה בדברים אלו אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. ולזה אמר יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם רמז בתיבת 'הִיא' על פסוק הנזכר שהוא חמשה תיבות ויש בהם י"א אותיות וסימנם הִי"א, וז"ש יְכוֹלָה הִי"א סגולת פסוק הנזכר שֶׁתְּרַחֵם מאליה מחמת קדושת השבת אף על פי שאין מזכירים בפה.