בן יהוידע על שבת יא.

כָּל עִיר, שֶׁגַּגּוֹתֶיהָּ גְּבוֹהִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, לְסוֹף חֲרֵבָה שֶׁנֶּאֱמַר: (עזרא ט, ט) "לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו". מקשים דמשמע דוקא גבוהים הא שוין לית לן בה, ומן ראיה דפסוק לְרוֹמֵם משמע דלא סגי בשוין אלא צריך לְרוֹמֵם? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי תיקשי איך מוכיח לבית הכנסת מקדושת בית המקדש דקדושתו גדולה וחמורה ביותר ששם השראת שכינה בגילוי יותר? אך תירוץ קושיא זו פשוט דבית הכנסת נקרא מִקְדָּשׁ מְעַט‎ ואם כן לפחות צריך להורידה במעלה מן בית המקדש מדרגה אחת, ולכן בבית המקדש דכתיב לְרוֹמֵם הנה כאן סגי בשוים, והא דלא מקשי על רב ממתא מחסייא שלא היו גגותיה גבוהים יחרבה די"ל דרב דאמר בגגותיה גבוהים תחרב העיר היינו מחמת עון זה בלבד אף על פי שאין בידם עונות אחרים שראוי שתחרב בעבורם, ומתא מחסייא היו בה עונות אחרים שראוי שתחרב בעבורם ולכן חרבה, אבל על רב אשי דאמר בפירוש לֹא חָרְבָה שפיר מקשי מן חוש הריאות דחזינן דחרבה, ומשני רב אשי נמי כונתו היתה כך.

תַּחַת יַד חָבֵר וְלֹא [תַּחַת] תַּלְמִיד חָכָם. פירוש תחת אפו וכעסו של 'חָבֵר' ולא תחת אפו וכעסו של 'תַּלְמִיד חָכָם ' מפני שחבר עושה בפעולות גשמיות למטה ולזה יש גם כן למצוא תרופה כנגדו, אך אפו וכעסו של תַּלְמִיד חָכָם עושה רושם מלמעלה כי מן השמים נלחמים לו ומי יוכל לבטל מעשה שמים חס וחלילה! וכן מה שאמר תַּחַת תַּלְמִיד חָכָם וְלֹא [ תַּחַת ] יָתוֹם וְאַלְמָנָה , מפני שגם אלו מן השמים מענישין בעבורם שדמעתם מצויה ומוסרים דינם לשמים, אך תַּלְמִיד חָכָם אפשר שהאדם יפייסהו בדברים ויתרצה וימחול, אך אלו אין להם דעת להתפייס בתחנונים או בדברים שהאדם יצדק עצמו ולכך שלהם קשה יותר מן תַּלְמִיד חָכָם. ומה שאמר תַּחַת יַד יִשְׁמָעֵאל וְלֹא תַּחַת יַד עַכּוּ"ם , כי בעכו"ם יש שנאת הדת יותר, ועוד משום מעשה שהיה.

כָּל חֹלִי וְלֹא חֹלִי מֵעַיִם. נראה לי לאו בחולי השלשול איירי, אלא בכאב שיהיה בבטן שזה אינו ניכר מבחוץ והרואין אין מתפעלים כל כך למהר לו ברופא ועסק רפואות, ואפשר מה דביני וביני יצא נזק אל החולה מחמת התרשלות. ונראה לי בס"ד כי רבותינו ז"ל רמזו באלה הדברים מוסר לאדם על חולי הנפש, והיינו דְחֹלִי מֵעַיִם רמז על עונות הנמשכים מאכילה ושתיה בתענוגים ומותרות, אשר מאלה יהיה ליצר הרע חבלים חזקים למשוך את האדם לבור שחת לקלקל מעשיו, גם מֵיחוּשׁ רֹאשׁ רמז לבלול המוח במחשבות רעות ופגומות, ונכלל במיחוש הראש גם הגאוה שהיא בראש, לכך מצנפת כהן גדול מכפרת על גאוה, גם כְּאֵב לֵב רמז להרהורי עבירה דאמרו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה, גם אמרו רבותינו ז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה אינון, ולזה אמר (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וכו', ואמרו אִשָּׁה רָעָה רמז לנפש רשע המתדבקת באדם טוב ומחטיאתו ומאבדתו מן העולם, כאשר קרה ליוחנן כהן גדול ששמש פ' שנה בכהונה ולסוף נעשה צדוקי, ועל זה מברכים כל יום שֶׁלֹּא עָשַׁנִי גּוֹי, שֶׁלֹּא עָשַׁנִי עֶבֶד דהיינו שלא דבקה בנו נפש גּוֹי ונפש עֶבֶד.

כָּל רָעָה וְלֹא אִשָּׁה רָעָה. קשא הוה ליה למימר ולא רָעַת אִשָּׁה כדנקיט באידך, ועוד קשא למה מפליג כל כך בְּאִשָּׁה רָעָה שקשה מכל רעות שבעולם? ונראה לי בס"ד על פי מה שנאמר ביבמות (ס"ג) הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? אָמַר אַבַּיֵּי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא, ופירש רש"י פומא לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו, רָבָא אָמַר: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ, פירש רש"י ז"ל מהדרא ליה גבה שלא לאכול עמו ומצערתו עיין שם. ואיכא למידק בזה טובא חדא מה שאלה זו דשאל הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? והלא זה ידוע לכל אדם דאשה המצערת את בעלה בקללות או בקטטות ומריבות זו נקראת בפי העולם אִשָּׁה רָעָה! ועוד קשא למה זכרו אביי ורבא אופנים אלו והלא יש כמה אופנים עוד ברעות האשה, ועוד למה הזכיר מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא דהא בזה אין עושה רעה? ועוד לפירוש רש"י דפירש דברי רבא מהדרא ליה גבה שלא לאכול עמו מה רעה יש לבעלה בזה, ולמה יצטער הרבה אם לא תאכל עמו תתבטל במיעוטה? ונראה לי בס"ד דבאמת אם האשה עושה מריבה ומקללת זו נקראת אִשָּׁה קָשָׁה או אִשָּׁה מָרָה, כמו שנאמר (קהלת ז, כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, וכמו דאיתא התם דא"ל כגון אמך, ומסיק בגמרא דהוות תקיפה מאד, אך תואר אִשָּׁה רָעָה זה ראוי להאמר על אשה הגורמת לבעלה רע בענין האישות, שגורמת לו עון שכבת זרע לבטלה אשר עון זה נקרא רַע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית לח, ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע וכו', ולכן הגורמת ראיית קרי לבעלה נקראת אִשָּׁה רָעָה על שם עון זה שנקרא עליו שם 'רַע'. ולכן שאל הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? מה גרמא עושה בדבר הנקרא רע. וְאָמַר אַבַּיֵּי : מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא, פירוש יש מיני מאכלים ומיני משקין שהם מרבים הזרע ומחממים האדם ומעוררין בקרבו אש התאוה של המשגל, והאוכל ושותה מהם יתלהב בתאות התשמיש שאם לא ישמש מוכרח שיראה קרי, וזו האשה מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא במיני מאכלין ומשקין אלו כדי שתבער בקרבו אש התאוה, ואחר כך מְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא בחירופין ודברי ריבות כדי שלא ישמש עמה וישן חם בהבערת אש התאוה, ואז מוכרח שיצא ממנו שכבת זרע לבטלה שהוא עון הנקרא רע, ולכן היא הגורמת לזה נקראת אִשָּׁה רָעָה. וְרָבָא אָמַר מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא כאשר פרשנו במיני מאכל ומשקה המבעירים אש תאות התשמיש, ואחר כך כשהם ישנים מְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ והוא לשון נקיה, כלומר תובעה לתשמיש והיא מורדת ומסרבת ולא תרצה לשמש עמו וזה בהכרח יראה שכבת זרע לבטלה. או נראה לי דברי רָבָא מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא רצונו לומר מקשטת גופה, כי האשה נקראת שלחן כמו שאמרו בגמרא שלחן ערכתי לו וכו', והיינו מקשטת עצמה בתכשיטין נאים כדי לעורר לבו בתאות תשמיש לבא עליה, ואחר כך כשבאין לישן מְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ שאינה רוצה לשמש ועל ידי כך מוכרח שיראה קרי. נמצא לפי זה אִשָּׁה רָעָה היינו אותה הגורמת לבעלה צער הנפשיי, שגורמת לו להוציא שכבת זרע לבטלה שהוא עון הנקרא רַע, ולזה אמר כָּל רָעָה וְלֹא אִשָּׁה רָעָה שכל צער רעה שתבא לגוף אינה נוגעת לנפש אלא הצער לגוף דוקא וזה יסבול האדם, ורק אִשָּׁה רָעָה כנזכר לעיל שצער שלה נוגע לנפש זו קשה מאד, יען כי בצער הגוף יוצא טובה לאדם שיועיל לו לכפרת עונות, מה שאין כן צער הנפש של אשה רעה הנזכר לעיל אדרבה מגדיל עונות. ולכן דקדק לומר 'וְלֹא אִשָּׁה רָעָה' שלא אמר ולא 'רָעַת אִשָּׁה' דאם הוה נקיט כן הוה משמע על צער הבא מן האשה מצד קטטות ומריבות וקללות שהוא צער גופניי, ועתה נקיט כן ללמדנו שהוא מדבר בצער נפשיי.

יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם, כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת. נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל אֵין חֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, לכן תשליך חצי מן אותיות חֲלוֹם שהם אותיות וא"ו מ"ם האחרונים, ותקח חציו שהוא חל ותצרף זה עם אותיות צוֹם למפרע אז עולה בידך צירוף מוצלח , רמז בזה על ידי צום יהיה האדם מוצלח בחלום שיתהפך לטובה, לכך הרמז של מוצלח נעשה על ידי צירוף האותיות בזה ובזה למפרע! גם נראה לי בס"ד 'טוב ונאה התענית לחלום' [1128] עולה כמנין תיבות 'כמו האש לנעורת' [1128] בדקדוק. או הרמז כך 'טוב ונאה תענית לחלום' [1123] עולה במספר תיבות 'כמו אש לנעורת' [1123] בדקדוק. ואומרו כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת עיין מהרש"א ז"ל מה שכתב בטעם הדמיון הזה. ועוד נראה לי בס"ד כי הנעורת היא של פִּשְׁתָּן וידוע שהפשתן הוא גבורה והצמר חסד וכנזכר בזוהר (תזריע דף נ"א ועיין מקדש מלך יעוין שם) ולכן האש שהוא גבורה נאחז תכף בפשתן כי הוא מן במינו, אבל בצמר שהוא חסד אינו נאחז, וכן הענין גבי חלום שהוא בא ממוחין דקטנות שה"ס [שהוא סוד] שמות 'אלהים'. וידוע שביום התענית האדם ניזון ממוחין דקטנות שה"ס שמות אלהים. ולכן האדם בתענית צריך לכוין בשמות אלהים כמנין תעני"ת [930] כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשער רוח הקודש (דף ח'). ולכן אמצע ת עני ת יש 'עני' שאותו היום הוא עני ואינו עשיר להיות ניזון ממוחין דגדלות שה"ס (קהלת ז, יב) וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ כנזכר בזוהר בשלח. ונמצא כמו שהאש שה"ס גבורה מתאחז בנעורת שה"ס גבורה שהוא מין במינו כן התענית שה"ס הקטנות פועל בחלום שהוא בא מסוד הקטנות לתקנו ולהטיבו, ועל דרך זה אמרו אין הגבורות מתמתקין אלא בשרשם בסוד וסכסכתי מצרים במצרים, ודע דמ"ש נְעֹרֶת ולא אמרו פִּשְׁתָּן? מפני שדרך העולם לשרוף הנעורת שהיא פסולת הפשתן ולא ישרפו הפשתן.

אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹּב חֲלָלָהּ שֶׁל רָשׁוּת. נראה לי שזה נאמר על מלכים הראשונם אשר היו כל ענייני מלכותם מסורה בידם ובהנהגת דעתם שהכל נעשה ונגמר בבחירתם ובידיעתם, ולכן בשביל תיקון העולם היה נותן להם הקב"ה לב רחב עד אין חקר כדי לסבול ולהכיל בו כל ענייני הממשלה הצריכה לעולם, מה שאין כן עתה כל העניינים מבית ומחוץ מסורת ביד שרים פקידים איש איש על פקודתו וחלוקים לכמה מחלוקות, לכן אין ברוחב לבם חידוש נפלא מאד.

עָבְדוּ לֵיהּ עֶגְלָא תִּלְתָּא. פירש רש"י ז"ל שלישי לבטן. ונראה לי בס"ד הטעם שדקדקו לעשות לכבודו עגלא תלתא שהוא שלישי לבטן, מפני שהיה הוא חכם ואביו רַב אִידִי חכם וגם אביו של רַב אִידִי היה חכם ששמו רַב אַבִּין, כדאיתא לקמן (בפ"ב דף כג:) רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנִי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אַבִּין נַגְּרָא. חָזָא דַּהֲוָא רָגִיל בִּשְׁרָגָא טוּבָא אָמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נַפְקֵי מֵהָכָא. נַפְקֵי מִינַיְהוּ רַב אִידִי בַּר אַבִּין, וְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין נמצא גם אביו של רב אידי היה חכם, לכך רב יהודה שהיה שלישי עבדו ליה עגלא תליתאה. אי נמי נראה לי בס"ד דאיתא בפסחים דף מ"ט רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, ופירשו הראשונים ז"ל רצונו לומר ראויים לסמיכה אם היו בארץ ישראל. וידוע כי הנסמך בארץ ישראל נקרא 'רַבִּי' בשלשה אותיות, ולכך עשו לכבודו עגלא תילתא. אי נמי עשו כן להורות שעשו זה לכבוד התורה שבו שנקראת אורייתא תליתאי.