בן יהוידע על שבת קכט.

אָמַר לֵיהּ: חַכִּימָא דִּיהוּדָאֵי, בִּישָׁא מִי הֲוֵי טָבָא. נראה לי בס"ד מלבד פשט הדברים רמז לו בזה רמז, מצד הקליפה שמדברת בגרונו בראותו יושב בשמש שהוא אוהב אותה, וידוע מה שכתב בפתח עיינים בשם זוהר חדש כי שמש מזל יעקב, וירח מזל עשו, ועתה בעולם הזה נתן הקב"ה של זה בזה, הירח ליעקב בעולם הזה, על כן רואין צרות וחסרונות, והשמש לעשו בעולם הזה, על כן רואין רוב טובה ושררה ביותר עד כאן דבריו עיין שם. ולזה אמר לו חַכִּימָא דִּיהוּדָאֵי , שהיתה השמש שלכם וניטלה מאתכם וניתנה לעשו, בִּישָׁא זה עשו מִי הֲוֵי טָבָא כדי שנתן לו הקב"ה את השמש שבזה יש לו טובה ושררה גדולה. והשיב לה ברמז יוֹמָא דְּהַקָּזָה הוּא , רצונו לומר עולם הזה הוא יומא דהקזה שצריך למשוך בו ניצוצי הקדושה מן הקליפה, וזו ההמשכה של ניצוצי הקדושה תהיה על ידי שתראה אומת עשו רוב טובה ושררה ובזה תפלוט הקליפה שלהם ניצוצות קדושה, וכמו משל דאיכא במדרש (אסתר רבה פרשה ז) במגילת אסתר בפסוק (אסתר ג, א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן וכו', משל לאדם שהיה לו סייחה וחמורה וחזירה וכו', שאין מאכילין אותה לטובתה אלא בשביל טובתם לשחוט אותה ולאוכלה אחר כך עיין שם. וכן הענין באומת, עשו שנתן להם בעולם הזה השמש כדי שיהיה להם טובה ושררה, וכל זה לרעתם ולטובת ישראל שבזה המנוחה וטובה ושלוה שיש להם יכולים לברר הניצוצות קדושה מהם. ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ד, ח) נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ. ובזה פרשתי הכתוב בס"ד (ישעיהו ט, ב) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לֹא [לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה, כתיב לֹא באלף וקרינן לוֹ בוא"ו ודרשינן לתרווייהו כאלו אמר לֹא לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. וענין פליטה זו של ניצוצות קדושה הוא כמו ענין ההקזה, ולכן קרי לעולם הזה יוֹמָא דְּהַקָּזָה , ואחד גמר ההקזה שיתבררו ויצאו כל ניצוצות קדושה אז תחזור השמש לישראל, כדכתיב (מלאכי ג, כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. ולפי פשוטן של דברים נראה לי נמי דלא שיקר חס וחלילה בזה שאמר לו יוֹמָא דְּהַקָּזָה , כי לא אמר שהוא הקיז, אלא אמר יום זה זה הוא טוב להקזה, כי אפשר דאותו היום היה פורסא דדמה דקאמר הש"ס הכא.