בן יהוידע על שבת קכז:

הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. נראה לי בא ללמד שהלך רגלי ולא היה לו פ"ק [פרוטה קטנה] לשכור בהמה לרכוב עליה, ועשה עצמו כחמור למשוי לשאת את כליו, ובא לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ שהיה בוש מאשתו ובני ביתו שבא אצלם בידים רקניות אחר פרידתו מהם שלש שנים! ואומרו נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ קא משמע לן שהביא לו מעות טובים, מטבעות זהב שהוא מטבע חריף עובר לסוחר שכל השכר ניטל ביד אחת. ואומרו עִמּוֹ מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים נראה לי בס"ד שרצה לפייסו ולגמול עמו טובה בשלשה משאות אלו על טוב לבבו, אשר בתחלה בהיותו עמו נתרצה לקבל בעד שכרו ג' מינים שיש בהם טרחה ויגיעה עד שימכרם ויעשם מעות, כי משורת הדין הפועל צריך לקבל שכרו מעות מדודים, והוא נתרצה מטוב לבבו הא' בקרקעות, הב' מיני מטלטלין שהם פירות וכרים וכסתות, והג' בהמה, וכנגד שלשה הטבות אלו שנתרצה לפנים משורת הדין הביא לו שלשה משאות של חמורים, שהם שלשה מינים הא' של מאכל, שהם מעשה אופה ומיני מרקחות שכולם הם של בישול, והב' של מיני משקין טובים, של מיני יין וכיוצא, והג' מיני פירות שהם חיים ואינם מבושלים, וזכר זה אחרון כי אלו חיים הם ולא היה להם גמר בבישול על ידי אדם כאותם שני מינים. ונראה שאכל עמו מפני הכבוד, והמתין לשאל שאלותיו אחר שתיה כדי שישיב תשובה אמיתית כאשר בלבבו ולא יעלים דבריו מפני הבושה או מפני הכבוד, כי עתה נכנס יין יצא סוד, ובודאי יגלה מה שהיה בלבבו מעיקרא.

שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמֵּן לְךָ. הקשא מהרש"א אמאי לא אמר לו תן לי מזו הפרקמטייא? ועוד דכתבו התוספות לית ליה זוזי לשוכר, אמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי, ואם כן היה לטרוח למכור סחורתו במזומן ולתת לו שכרו במעות עיין שם. ונראה לי בס"ד דהוא אמר שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמֵּן לְךָ ולכך כל מעותיו הניחם בה, אך עתה ירדה הרבה מן הערך שקנאה אף על פי שקנאה בזול, ואם ימכור אותה עתה יפסיד הרבה, אבל אחר איזה ימים תעבור הסיבה אשר הוזלה בעבורה ותתייקר בודאי, ולכך אין מחוייב עתה למכור בהפסד, וגם אם הוא יקח הסחורה ממנו ודאי אין בעל הבית ירצה לחשוב לו בערך ההפסד, ואם יקבלנה ממנו כמו שקנאה ויחזור וימכרנה עתה יפסיד, לכן לא אמר לו תן לי פרקמטייא. והנה בני ידידי כה"ר יעקב וכו' תירץ דהנשכר חשב מעיקרא אולי זו הפרקמטייא שקנאה בזול היא אינה מצויה בעיר אלא עודנה בספינה, או בשיירה, והקדים המעות למוכר בעבורה ועדיין לא באה לידו עד כאן דבריו נר"ו. גם הא דהקדים לבקש קרקע קודם בהמה, אף על גב דמסתברא נח להפרע מבהמה טפי מן מכירת קרקע, פירש ביני ידידי נר"ו שהוא קרקע שיחכור אותה לאחרים ויקבל דמי החכירה בעבור שכרו, וזה דבר המצוי הרבה עד כאן דבריו נר"ו.

שֶׁמָּא מֻשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים. נראה לי אף על פי שהוא ראה הבהמות לפניו ברשות בעל הבית עם כל זה אמר שמא שכרם וקבל דמי השכירות, ועדיין הלוקח לא לקח הבהמות. ומה שאמר שמא אֵינָן מְעֻשָּׂרִין קשא איך דנו לכף זכות והלא בידו לעשר עתה? ונראה לי בס"ד דאמר שמא יש לו מכירי כהונה ולויה, שהיה לו כהן ולוי תלמידי חכמים שדרכו ליתן להם כל מעשרותיו ותרומותיו, ואותו היום לא היו בעיר כדי שיעשר ויתן להם, והוא כבר קבל על עצמו חק משום נדר וסייג שלא יעשר ויניח המעשר בביתו אפילו שעה אחת, משום מכשול שלא יכשלו בו, אלא מעשר ונותן תכף ומיד. אי נמי נראה לי בס"ד דדן אותו לזכות בכך שהוא עשה שליח להוציא לו המעשרות, והשליח לא נמצא היום בעיר כדי לשאל ממנו אם הוציא או לאו, כי שמא עדיין לא הוציא המעשרות.

הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת. יש להקשות דבר זה שייך לאומרו לגבי אדם שאינו יודע הנסתרות, אך הקב"ה יודע האמת וליכא ספיקא קמי שמייא, ואם יש לו זכות בודאי יזכהו ואין צריך לזה בקשה ותפלה? ונראה לי בס"ד דבקשה זו שייכה בכהאי גוונא כגון שהוא לא נתן צדקה כי היה עני, ומבקש שידין אותו הקב"ה לכף זכות לחשיב לו כאלו נתן צדקה, שיאמר אם יש לו היה נותן, וכן אם נחלה ולא התפלל, ולא קיים מצוה פלונית, שידונו לכף זכות שאם לא היה חולה היה מתפלל ועוסק בתורה ומקיים מצות. אבל אין הכונה לומר היכא דעשה מעשה שיש להסתפק בה אם כונתו לרעה או לטובה, דזה ודאי קמיה שמייא גלייא וליכא ספיקא, וכפי האמת ידון אותו, ולא שייך על זה בקשה ותפלה.

מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁפָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל. קשא למה הוצרך לפרש בַּת יִשְׂרָאֵל, וכי סלקא דעתך שפדה ריבה גויה?! ונראה לי ללמדנו שאותה ריבה היתה עודנה בתולה, כי סתם ריבה קטנה היא, אך כיון שנשבית על הרוב נבעלה להם והשירו בתוליה, והוא לא היה משכיבה תחת מרגלותיו מפני החשד, שלא יחשדהו איש כסיל ובער ששכב עמה חס וחלילה, אך כיון שנודע לו בעת שפדה שעודנה בקדושתה שלא נטמאה בבעילת בני נכר אשר שבו אותה, אז ניצול מן החשד כי דבר זה יתברר אחר כך שלא בא עליה, כי עודנה היא בבתוליה, לזה אמר פָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל , רצונו לומר עודנה בקדושת בת ישראל כשפדאה, שלא טמאוה השבאים.

כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת. יש להקשות למה בהאי עובדא דאותו חסיד נקיט 'כַף' זְכוּת, ובעובדא דאותו בעל הבית ועובדא דרבי יהושע אמר שֶׁדַּנְתּוּנִי לִזְכוּת ולא נקיט 'כַף'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב ברכת הזבח (בפרק ב' דתמורה) בשם הגאון מהר"י ז"ל, שדקדק בפירוש רש"י ז"ל דנחת לפרש כאן בגמרא דידן דשבת כל היכא דאמרי 'מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד' או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעי, ואמאי לא פירש כן בשאר מקומות, ובפרט בגמרא דברכות פרק ג' שהוא קודם מסכת שבת דאתמר התם נמי 'מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד'? ופירש הרב דהוקשה לרש"י כאן דאמר ירד וטבל, והא קיימא לן בגמרא דברכות כרבי יהודה בן בתירא דסבירא ליה בעל קרי מותר בדברי תורה ואמאי הוצרך לטבול? לכך פירש או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעי שהוא סתם רבי יהודה הנזכר בש"ס, דהוא סבירא ליה בעל קרי אסור בדברי תורה משום דצריך לשנות באימה וברתת ובזיע וכו' יע"ש. והנה איתא התם בברכות (דף כב) תניא (דברים ד' ט') וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, וכתיב בתריה יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וכו', מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נידות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים! ופירש רש"י כל הטמאים מותרים שאף הם יכולים להיות באימה וברתת, אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת עד כאן. נמצא לפי זה למאן דאמר בעל קרי צריך טבילה היינו דוקא היכא דאיכא למתלי בהרהור וקלות ראש, אבל אם ברור לו שבא לו קרי מחמת טורח הדרך דוקא, דאין שם צד קלות ראש אלא אונס מחמת טורח, הרי זה דומה לזבין דמותרים בתורה משום שגם הם יכולים להיות באימה ורתת וגם זה כן הוא. אבל לסברת רבי יהודה בן בתירא גם בעל קרי דעלמא דלא היה לו מחמת טורח הדרך אינו צריך טבילה משום דאין דברי תורה מקבלים טומאה. ונמצא לפי זה הם שאמרו לו מחמת טורח הדרך ראית, אזלי בתר סברת עצמו דמחלק בין רואה מחמת טורח לבין רואה שלא מחמת טורח, דיש לו בדין זה שני כפות, כף של זכות ברואה מחמת טורח, וכף של חובה ברואה שלא מחמת טורח, דסבירא ליה זה אסור משום דאית ביה קלות ראש ואינו ראוי לדברי תורה בכך, והם דנו אותו לכף של זכות דהחליטו שראה קרי מחמת טורח הדרך, מה שאין כן לסברה השניה החולקת עליו אין שם חילוק כפות, אלא בין כף של הרואה מחמת טורח ובין כף של הרואה קרי דעלמא בשניהם נידון לזכות להתירו בדברי תורה, ולכן כיון שראה שתלו הזכות משום טורח הדרך אמר להם דַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת.

בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי. נראה לי בס"ד הכונה לומר אם חשדוהו שהוא חשדם בדבר איסור שלא האמין בהם להשכיבה אצלם, ואמרו לו חס וחלילה לא עלה על לבנו שתחשדינו בדבר זה, אלא חשבנו שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עדיין, ובעבורו לא השכבת אותה אצלינו. ומה שאמר להם בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשדוהו שראה קרי מחמת הרהור שהיה בהיותה שוכבת מרגלותיו, ואמרו חס וחלילה דידענו שזאת לפניך היתה כמו עץ ואבן, ורק חשבנו מחמת טורח הדרך אירע קרי.

בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְפִלִּין, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי. נראה לי בס"ד רצונו לומר אם חשדוהו שחלץ התפילין מעיקרא בשביל שהיה רוצה לדבר עמה שיחה בטלה כדרך האהובים הבאים זה אצל זה לדבר חוץ מדברים הצריכין לדבר? ואמרו לו חס וחלילה דיודעים אנחנו שלא תדבר עמה דבור אחר חוץ מדברים ההכרחים, ובעבור דברים ההכרחים שהם נחשבים צורך מצוה אין צריך לחלוץ התפילין, ורק אמרנו דסבר רבינו אַל יִכָּנְסוּ דִּבְרֵי קְדֻשָּׁה בִּמְקוֹם טֻמְאָה. ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִּי בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשבתם שאני חושד אתכם מגלי סוד ולא האמנתי בכם לשמוע הדברים? ואמרו לו יודעים אנו שלא תחשדנו בכך, ורק אמרנו שֶׁמָּא דְּבַר מַלְכוּת יֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וכל דבר מלכות צריך להעלימו גם מן הנאמנים, וכמו שאמר אנטינוס לרבינו הקדוש. ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשבתם שמא בראותי פניה עבר בלבי הרהור וטבלתי להטהר מן ההרהור? ואמרו לו חס וחלילה יודעים אנחנו שאותה אשה בעיניך כנבלה ושקצים ורמשים, ולא יהיה לך בראייה שמץ הרהור רע חס וחלילה, אך אמרנו שֶׁמָּא נִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו שֶׁל רַבִּי. ונראה לי דאותו חסיד ורבי יהושע הם ידעו בלאו הכי שהתלמידים דנו אותם לכף זכות, ולא הוצרכו לשאל אלא כדי לברר הדבר לפני העולם, שאז ילמדו מזה שיהיה האדם דן את חבירו לכף זכות גם במילתא דתמיהה, והרויחו גם כן התלמידים בזה שבירכום החסיד ורבי יהודה ברבי אילעי על הדבר הזה.