בן יהוידע על סנהדרין סג.

אִלְמָלֵא וָא"ו שֶׁבְּ'הֶעֱלוּךָ', נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה (שמות לב, ח) . כתב הרב פתח עינים ז"ל מקשים דהכתוב בנחמיה (נחמיה ט, יח) כתוב וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם? ועיין מה שתרץ בספר חלק בני יהודה עד כאן לשונו. וספר זה אינו מצוי אצלי ולא ידעתי מה שתירץ, ולכאורה קושיא חזקה היא! ונראה לי בס"ד דלעולם רובם אמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' בוא"ו אך איכא מיעוטא דפקרי טפי ואמרו זה אלקיך 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' בלא וא"ו והנה כאשר הגיד הקדוש ברוך הוא את חטאתם נקיט דברי הרוב כי הציבור נידון אחר רובו אך נחמיה בא להזכיר חסדי השם יתברך דאף על גב דאיכא דפקרי טפי ואמרו 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' עם כל זה הטבותה להם ולא כליתם. ובזה יובן ביאור הכתוב באיכה 'עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ' (איכה ה, יז) דנקיט עַל זֶה , הוא מה שאמרו המועטים בלא שתוף ולהיותם מועטים אמר דָוֶה לִבֵּנוּ , וְעַל אֵלֶּה שאמרו המרובים 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ' חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ כי היו מרובים. ועוד נראה לתרץ בס"ד מה שכתוב בתורה 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' בוא"ו זה אמרו בפירוש כי היו יראים לפרש בפיהם פקרות גדולה בלא שתוף להדיה אבל בלבבם ובסתר אמרו כמו שנאמר בנחמיה 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' בלא וא"ו. ובזה גם כן ניחא דרשה שרמזנו בפסוק עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ פירוש על מה שכתוב בנחמיה 'וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' בלא שיתוף היה דָוֶה לִבֵּנוּ כי אמירה זו של זה, אמרו אותה בלב אך עַל אֵלֶּה הוא מה שאמר בתורה שאמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' אף על פי שהיה בשתוף חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ מפני שדבר זה של 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ' אמרו אותו בפירוש בפה להדיה.

כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם (שמות כב, יט) . לכאורה קשא ממה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, ואיך יאמרו שותפים בפירוש? ונראה לתרץ בס"ד כל דבר שהאדם עושהו כפי הטבע מותר לשתף מעשה האדם עם מעשה הקדוש ברוך הוא מפני כי הטבע שעשה בו האדם אותו מעשה גם היא ברא אותו הקדוש ברוך הוא שגזר שכך וכך יהיה נעשה על ידי הטבע. ולכן יש לשתף את אב ואם ביצירת האדם עם מעשה השם יתברך כי ידוע הוא שהאב והאם שעשו הילד על ידי הזרע לא בכחם עשו זאת אלא כפי גזרתו יתברך שגזר שהזרע אשר יזריע אב ואם בכחם יהיה נוצר ממנו ולד בחמשה אודם וחמשה לובן, דהא אב ואם מטילין זרע דוקא ואיך נוצר מן הזרע שלהם גוף לולי גזירתו יתברך שגזר בטבע? דהא כמה וכמה מזריעים והזרע אין נוצר ממנו כלום! על כן מה שאמר שלש שותפים באדם אין נוגע דבר זה בכבודו יתברך וכן כל כהאי גונא שהאדם עושה דבר על פי חיוב הטבע אין בזה חשש אם ישתף מעשהו עם מעשה השם יתברך. ועוד לפי דברי התוספות שתירצו דלא אסור אלא במידי דאלקות גם לפי תירוצם הנזכר אין מזה קושיא. מיהו בגמרא דסוכה (סוכה מה:) במה שאמרו 'לי־ה ולך מזבח' הקשו בגמרא והא אסור לשתף שם שמים ודבר אחר? ותירץ כונת דבריהם הוא לומר 'לי‏‏־ה אנו מודים ולך אנו משבחין' עיין שם. נמצא אף על פי שלא נזכר אלקות בדבריהם חוששין. והרב ערוך לנר שם הקשה מפסוק יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ (משלי כד, כא) דהשוה מורא שמים עם מורא בשר ודם? ותירץ התם שאני שהפסיק בתיבת 'בְּנִי' שלא אמר בְּנִי יְרָא הֳ' וָמֶלֶךְ, כדי לחלק בין יראה של הקדוש ברוך הוא ובין יראה של מלך עיין שם. ואנא עבדא הקשיתי מפסוק הושע (הושע ג, ה) אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם, ומאי שנא ממה שאמר 'לי‏‏־ה ולך מזבח' דמקשי עלה בגמרא בסוכה? ותרצתי בס"ד כיון דגבי הקדוש ברוך הוא אמר 'הֳ' אֱלֹקֵיהֶם' וגבי דוד אמר 'מַלְכָּם' נמצא אין זה משוה. ועדיין יש להקשות ממה שנאמר וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא) הרי משוה בענין האמונה וידוע דהאמונה שייכה לאלקות? ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' הרי פירש שמשה הוא עבד האלוקים ואין משה אלוקים ח"ו. ואין להקשות ממה שנאמר אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) ודרשו רבותינו ז"ל (פסחים כב:) לרבות תלמידי חכמים, התם לא נזכר תלמידי חכמים להדיא אלא נרמז ברבוי אֶת. ועוד נראה לי בס"ד כל דבר שהאדם אומרו מדעתו ומעצמו אסור לו לשתף שם שמים ודבר אחר, כי השומע אומר זה מתכוין לרעה להיות נוגע בכבודו יתברך ולכן על מה שאמר 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' קאמר דאלו שתפי שם שמים ודבר אחר ואין אנו דורשים דבריהם לכף זכות ובפרט כי הם חוטאים עתה במעשה העגל, לכך אמרינן דחייבין הם משום משתף שם שמים ודבר אחר אבל בדבר שהתורה מדברת מאיליה על אחרים כהך פסוקא של 'וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' אין אומרים שהתורה ח"ו שתפה שם שמים ודבר אחר בדברים אלו. ולכן אין להקשות נמי מפסוק דהושע 'וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם' וכן פסוק 'יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ', דהתם שאני דרוח הקודש היא האומרת דברים אלו ממנה וכן הכא דהשם יתברך השוה כבודו לכבוד בשר ודם בפסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא' דקאי אֶת על תלמידי חכמים, אין להקשות בזה כלום כיון דדברים אלו יוצאים מפי הגבורה אבל אם אדם ידבר דברים מעצמו צריך להזהר שלא לשתף שם שמים ודבר אחר.

אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ"? שֶׁאִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה (שמות לב, ד) . קשה איך נתיישבה בזה קושייתו שהקשה 'וַהֲלֹא כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם' דאומרו 'אִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה' זה קשה יותר מן השיתוף? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל דהשם יתברך נקרא 'אלקי האלקים' לגבי אומות העולם שאין יכולים לקבל שפע מאתו יתברך אלא רק על ידי אמצעי שהשרים מקבלים ונותנים להם אבל ישראל אינם מקבלים על ידי אמצעי ולכך נקרא אצל ישראל 'אלקי ישראל' שאין אמצעי ביניהם. ולזה אמר רשב"י דמה שאמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' אין כונתם לומר דהכח של יציאת ישראל ממצרים היה בשיתוף ח"ו מן השם יתברך ומן העגל דעל זה אמרו כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר הֲרֵי זֶה נֶעֱקָר' דכונתו לשתף בעיקר השפע והכח אלא הם היו מודים דכח היציאה שיצאו ממצרים נשפע ונמשך להם מאתו יתברך בלבד ואין עמו שותף, אלא רק אמרו שזה השפע של כח היציאה בא להם מאתו יתברך על ידי אמצעים הם העגל וכיוצא בו דלדידהו אינו ראוי שיהיה נקרא הקדוש ברוך הוא 'אלקי ישראל' לתת להם שפע בלי אמצעי אלא נקרא 'אלקי האלקים' וזהו שאמר 'אִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה' שיהיו אמצעיים בינם לבין השם יתברך לכך אמרו על העגלים 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' שהעגלים הם אלקות עליהם והקדוש ברוך הוא הוא אלוק של העגלים כי לכך נקרא 'אלקי האלקים' גם לגבי ישראל.

אַזְהָרָה לְבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט, כו) . פירש רש"י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. קשא מנא ליה לפרש על בן סורר ומורה, תפרש על אכילת חלב שיש בה כרת שהוא מיתה בידי שמים? ונראה לי בס"ד דאם על אכילת חלב למאי הוצרך הכתוב לומר 'עַל הַדָּם' בדבר זה דהא באכילה זו מפורש בכתוב וְנִכְרְתָה (ויקרא ז, כז) לכך מפרש על בן סורר ומורה דהוא אוכל מאכל היתר ואין מפורש בכתוב דסקילתו היא מחמת אכילתו לכך אמר 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' לא תאכלו אכילה של היתר שתהיו נהרגים עליה, והיינו אכילה של בן סורר ומורה דהוא נסקל ונהרג בעבור אכילתו. ומלבד פירוש רש"י הנזכר נראה לפרש הכי קאמר לא תאכלו אכילה שתסבב לכם הריגה אחרי זה, כלומר שתהיו אחרי זה אתם הורגים נפשות ואז ממילא תהיו אתם נהרגים וכמו ענין בן סורר ומורה דאכילתו עתה מסבבת לו הריגה לאחרי זה כי על ידי שיהיה מלומד לאכול אכילה מרובה ולשתות שתיה מרובה אז אחרי זה כשאין סיפק בידו למצוא מדתו ומנהגו באכילה ושתיה זו יהיה מוכרח להרוג נפשות כדי לשלול אותם וממילא הוא גם כן יהיה נהרג ונמצא אכילתו עתה מסבבה לו להרוג נפשות אחרי זה ואז גם הוא יהרג.