בן יהוידע על סנהדרין נט:

אָדָם הָרִאשׁוֹן, לֹא הֻתַּר לוֹ בָּשָׂר לַאֲכִילָה . הענין הזה מפורש היטב בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת עקב) כי קודם החטא קרא שמות לבהמה ולחיה ולעוף השמים ובקריאת השמות בלבד עשה בירור ותיקון להם שנבררו ונתקנו כראוי ולכן נאסר לו לאכול מהם כי מאחר שנבררו אין צריכין בירור עוד על ידי אכילה ורק בהמות בהררי אלף לא נבררו על ידי אדם הראשון ונשאר בירור שלהם עד לעתיד לבוא שהם מזומנים למאכל הצדיקים ובאכילתם יתבררו, וכל זה הבירור שעשה אדם הראשון בקריאת השמות הוא רק לבהמות וחיות ועופות אבל לצמחים ואילנות ולחלקי הדומם לא קרא שמות ולכן נשאר בירור שלהם על ידי אכילה שיאכל מהם. ולזה הותר לו לאכול מן העשבים ומן האילנות ולכן אמר לו הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה (בראשית א, כט) כי כונת האכילה היא לברר הטוב שבמאכל. והנה אחר שחטא אדם הראשון חזרו כל הבחינות להתקלקל וכל אותם בעלי חיים בהמות וחיות ועופות נתקלקלו וצריכים בירור כי נעשה בהם תערובת טוב ברע כבתחילה קודם שהובררו, אמנם עם כל זה לא הותר לאכלם כי לא היה בבני אדם כח בעת ההיא לבררם באכילה ולכך כל בשר של בעלי חיים נשאר באיסורו שלא לאכלו מאחר שאין בהם כח לבררו עד שבא נח ובניו. אחר המבול ראה השם יתברך שיש להם כח לברר ואז התיר להם אכילת בשר בעלי חיים וכמו שנאמר כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט, ג) אמנם גם עתה אין יכולים לעשות באכילתם בירור שלם כראוי ועוד אין יכולים לעשות בירור באכילתם אלא רק מן בשר בעלי חיים הטהורים שאין בהם סיגים רעים וחזקים ביותר שהקדושה שבהם רבה על חלק הקליפה אבל מן בהמות וחיות הטמאים אי אפשר לברר שהרע חזק ביותר ומרובה על חלק הטוב כמה וכמה, והאוכלם מלבד שלא יברר כלום באכילתו אלא אדרבה תתאחז בו קליפה הטמאה שבהם ותדבק בו ותסתלק הקדושה ממנו בר מינן עד כאן דבריו זלה"ה עיין שם. ואנא עבדא חקרתי אם כן ניצוצות המעורבים באלו בהמות הטמאים איך נבררים? ואמרתי כי בהמות וחיות ועופות הטמאים אחר שימותו יהיו עפר ואז יהיו בכלל ברור הדומם שהוא עפר הארץ שנברר על ידי המטר שמוציא עשבים מן הארץ כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל גם עוד יתברר על ידי איזה תערובת שיערב מעט מן העפר שלהם באיזה פרי ואוכלו האדם עם הפרי גם אפשר שיתברר כמו כן על ידי עסק התורה שיעסקו שם במקום אותו עפר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל על מאמר 'הוו שקלי ואזלי' והיינו רצונו לומר שקלי ניצוצי קדושה ממקום הלוכם שמדברים שם בדברי תורה.

חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם (בראשית א, כח) . פירש רש"י חבל הפסד כל חבל לשון קיבול וצער הוא כלומר הפסד בא לעולם. ונראה לי הא דנקיט לשון 'חֲבָל' הוא כי כל דבר חשוב נקרא חֵלֶב וכמו שנאמר וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ (בראשית מה, יח) ולכן להפך בהפסד אותו דבר החשוב הנקרא חֵלֶב קורא עליו חֲבָל כי חֵלֶב בהפוך אתוון חֲבָל .

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְזַמְּנִים לוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים (בראשית א, כח) . הא דבעי שנים ולא סגי בחד, נראה לי בס"ד דידוע מה שכתב בספר הברית (חלק א' מאמר ט' פרק ה') על ציר הצפוני וציר הדרומי בכדור הארץ בהרחק הרבה מפה ומפה יש קור מאד אך בצד הדרום יש קור יותר מצד צפון עיין שם. וידוע ששם בהרחק נמצאים אבנים טובות וזהב לרוב. וידוע שנחש זכר הוא חם יותר מן נחש נקבה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנ.) על נבוכדנצר שרכב על ארי וקשר תנין זכר בצוארו במקום רצועה נקטי תנין זכר לרבותא כי הוא חם מאד ולכן ארס שלו קשה ושורף יותר. ולכן אצל אדם הראשון היה מזמין לו שני נחשים אחד זכר ואחד נקבה והזכר היה שולחו לצד דרום שיש בו קור יותר ומצד שטבעו הוא יותר מן הנקבה לכן שולחו לצד דרום בהרחק ואת הנקבה היה שולחה לצד צפון. ומה שאמר ' מַּפְשִׁילִין לוֹ רְצוּעָה בִּזְנָבוֹ ' היינו שהוא בעצמו יקבץ ויאסף הזבל ויטיל אותו ממקום למקום לזבל בו הגינה והכל נעשה על ידו כי מפשיל לו קופה שיש בה רצועה שהיא אוזן לקופה ותולה הרצועה שהיא אוזן לקופה תחת זנבו והזבל מביאו בקופה. ובתלמוד כתיבת יד הגרסא היא 'שֶׁמַּפְשִׁילִין לוֹ קֻפָּה' והכל ענין אחד כאשר כתבתי. ונראה לי בס"ד לרמוז רְצוּעָה [371] עולה ש"ע עם הכולל ושני רצועות של שני נחשים הם שעשע [740] ולזה רמז הכתוב וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן (ישעיה יא, ח) .

וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צוֹלִין לוֹ בָּשָׂר, וּמְצַנְּנִין לוֹ יַיִן. נראה לי בס"ד רמז לתורה שנקראת בָּשָׂר כמו שאמרו בגמרא על פסוק וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) אמר רבא כל הלוהג בהם טועם טעם בשר. וּצְלִיָּה רמז להסברת הדברים ותיקונם בטוב טעם ודעת וְיַיִן רמז לתורה שבעל פה שהיא בסוד הגבורה וְצִנּוּן רמז למיתוק הגבורות שהם בסוד יין. ותלמודא מקשי כפי פשט הדברים דמשמע בשר ממש ומשני 'בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם'.

הָתָם, בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. הכונה כמו ענין המן אשר עיקרו הוא רוחני גמור וכשירד לאויר עולם הזה יתגשם ויהיה מן הראוי לאכילה גשמית וכן הענין בבשר כאן וכן הענין במה שאמרו 'נפל פתקא משמייא' שלא היתה פתקא בשמים אלא שם היא דבר רוחני וכשבאה לאויר עולם הזה נתגשמה ונעשית פתקא . וכן הענין ברגל כסא זהב שירדה לרבי חנינא בן דוסא בגמרא דתענית (תענית כה.) . ושאל תלמודא מִי אִיכָּא בָּשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם? כלומר לא מצינו דבר רוחני שיורד לאויר העולם ומתגשם אלא רק במן ולא מצינו בבשר. ומשני 'אִין' גם בבשר הוה כהאי גונא.

כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, הֲוָה קָא אָזִיל בְּאוֹרְחָא, פַּגְעֵי בֵּיהּ הַנָךְ אַרְיְוָתָא, וַהֲווּ קָא נַהֲמֵי בְּאַפֵּיהּ (תהלים קד, כא) . פירש לאכלו והכונה כאלו רוצים לאכלו אבל לא היה דעתם לאכלו ח"ו כי אין חיה מזקת לאדם אלא אם כן נדמה לפניה כבהמה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קנא:) והוא היה צדיק ורק נהמו לבקש ממנו מאכל.

אָמַר: "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף" (תהלים קד, כא) . נראה לי לא אמר בלשון תפלה אלא רק קורא פסוק של תהלים כי היה עומד בצרה ולא רצה שירגישו המקטרגים שהוא מתפלל על צרתו לכך אמר לשון הכתוב לעשות הברחה לתפלה זו. גם כיון ראש וסוף הַכְּפִירִים 'מה' וראש וסוף שֹׁאֲגִים 'שם' והיינו כיון בזה לשם מ"ה שהוא הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שעולה מספר גְּאוּלָּה [45] שיהיה לו גאולה מאותה צרה על ידו. והנה במדרש רות איתא שאמר רבי שמעון בן חלפתא בערב פסח אלך ואבקש פרנסה מהקדוש ברוך הוא ועמד במערה והתפלל וראה כמין יד מושטת לו מרגלית אחת וקבלה ואחר כך אשתו לא היתה רצונה בכך וחזר והתפלל והחזירה ונזכר שם מעשה זו ברוחב עיין שם. ונראה דמעשה זו של אריות היתה בתחילה וכיון שנתלמד וראה בעיניו שנענה תכף לכך באותה מעשה של מרגלית היה לבו בטוח שיעשה לו הקדוש ברוך הוא בקשתו בלי שום ספק.

נְחִיתוּ תַּרְתֵּי אַטְמָאתָא, חֲדָא אֲכָלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ (תהלים קד, כא) . פירוש שתי ירכים של בשר כי אַטְמָא רצונו לומר ירך כמו 'אטמותא דשורא' בפרק כיצד מעבירין (עירובין נז:) שהוא רצונו לומר יריכות של חומה. וצריך להבין למה ירדו לו ירכים ולא אברים אחרים? ונראה לי בס"ד לרמוז לו זכות דברי תורה שנמשלו לירך עמדה לו דאמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) על פסוק חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. וירדו שתים כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ומה שהיה חֲדָא אֲכָלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ גם זה בנס כדי שתשאר האחת וישאל עליה בית המדרש ויתפרסם הענין יותר ויהיה קדוש השם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דירדו שתים אחת לצורך ואחת שלא לצורך כדי להודיע שלא ניכו לו מזכיותיו בשביל זה הנס דאם מנכין למה ליה בזו היתירה עד כאן דבריו. והא דלא הוריד לאליהו זכור לטוב בשר מן השמים כדיהיב לרבי שמעון בן חלפתא אלא צוה את העורבים להביא לו מבי טבחי דאחאב (מלכים א' יז, ו) , נראה שלא רצה שיתפרנס במעשה נסים. אי נמי התם כמה ימים הוה הכי וכאן רק פעם אחת. אי נמי רצה הקדוש ברוך הוא שיאכל בשר בהמה ממש כדי שיעשה בירור באכילתו ובשר היורד מן השמים אין בו בירור.