בן יהוידע על סנהדרין לט:

וְתַעֲבֹר הָרִנָּה בַּאֲבֹד אַחְאָב בֶּן עָמְרִי (משלי יא, י) . הנה כתב מהרש"א לפי פירוש רש"י מדכתיב הרנה בה"א דריש לה דברוח הקודש אמר שלמה המלך ע"ה 'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה' על אחאב ואמר רשעים עליו ועל כל בני ביתו עד כאן. ועדיין צריך להבין היכא נרמז אחאב בפסוק זה? ועוד תלמודא למה הוצרך לפרש כאן שם אביו, ודי לומר באבוד אחאב רנה? ונראה לי בס"ד דריש תיבת רְשָׁעִים בהפוך אתוון ש ' עָמְרִי ואות ש' רצונו לומר שלשלת עמרי ולזה אמר 'בַּאֲבֹד רְשָׁעִים' שלשלת עמרי הוא אחאב וזרעו 'רִנָּה'.

מַאי דִּכְתִיב: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה"? (שמות יד, כ) . קשא מעיקרא הוה ליה להביא דרשה זו של רבי יונתן דקאי על פסוק תורה ולמה הביא עיקר דרשה האמורה על פסוק (דברי הימים ב' כ, כא) הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ? ונראה לי בס"ד מכאן ליכא הוכחה גמורה דיש לומר הא דלא רצה שיאמרו מפני שהיה הנס קשה לעשות מסיבת חטאם שלא היו ראויים לנס כמו שטען עוזה 'מה אלו אף אלו, ורק כי השם יתברך בחסדו הצילם שאמר איני דן אונס כרצון ושוגג כמזיד ולכן הביא עיקר דרשה אשר על פסוק 'הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' דליכא למתלי בהאי טעמא.

רָבָא אָמַר: לְתַמֵּם שְׁתֵּי חֶזְיוֹנוֹת (מלכים א כב, לח) . קשא לתומו קאי על האיש אשר משך בקשת ומהיכא למד חזיונות? ועוד שתים מנא ליה? ונראה לי דידוע שהנבואה והחזון נמשכים מן נצח והוד שהם ב' ירכין ונקראין וָוֵי הָעַמּוּדִיָם (שמות לח, י) ולזה אמר לְתֻמּוֹ (מלכים א' כב, לד) אותיות 'לתם' רצונו לומר להשלים הנבואה הבאה מן וא"ו וא"ו שהם נצח והוד.

אַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ, וְאַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ (מלכים א כב, לח) . קשא נבואה שאמר אליהו זכור לטוב (מלכים א כא, יט) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים וכו' קדמה לנבואה שאמר מיכיהו הנביא ע"ה (מלכים א כב, כח) אִם שׁוֹב תָּשׁוּב וכו' ואם כן הוה ליה למימר אַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ וְאַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ? ונראה לי בס"ד כי מיכיהו נתנבא על מפלת אחאב קודם הנזכר והוא מה שאמר לאחאב כֹּה אָמַר הֳ' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ (מלכים א' כ, מב) וקבלו רבותינו ז"ל דנבואה זו מיכיהו הנביא ע"ה אמרה אך בזאת אמר לו 'עַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ' ובאמת לא נהרג אלא אחאב בלבד, ואמרו רבותינו ז"ל הטעם שהדם שיצא מן הנביא כשאמר לו 'בִּדְבַר הֳ' הַכֵּינִי נָא' (מלכים א' כ, לה) בזה כפר בעד כל ישראל ולא נשפך דם אפילו לאחד מהם ולכן אחר כך אמר לו 'אִם שׁוֹב תָּשׁוּב' (מלכים א כב, כח) ולא אמר לו 'תשובון' לשון רבים כי ניבא כולם ישובו לשלום ורק אחאב לא ישוב נבואה שנתנבא על אחאב שיהרג ולא ישוב אינה חדשה אלא כבר הגיד נבואה זו קודם נבואה הנזכר של אליהו זכור לטוב לכך כאן הקדים מיכיהו.

וּבֵיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, לָא קָא מִבְרִיךְ (מלכים א יח, ג) . קשא מה היה חסר ומה היה צריך עוד הלא מצד העושר אמרו רבותינו ז"ל לא היה עשיר כאחאב בן עמרי מאתים ושלשים ושנים מלכים עבדו אותו, גם בנים היו לו רבים דכתיב (מלכים ב' י, א) וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן? ונראה לי בס"ד שראה באצטגנינות שכל שבעים בנים ימותו ביום אחד וכן הוה ליה דכתיב במלכים (מלכים ב' י, ז) וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ. גם העושר בא יהוא לשומרון והטמין כל עושרו של אחאב נמצא טובה שהיה לו חשיבה לדידיה רעה מאחר כי רבוי הבנים ורבוי העושר הכל יסתלק ברגע אחד לכך אמר ליה 'בֵיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא לָא קָמִבְרִיךְ'.

גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֹבַדְיָה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ (מלכים א יח, ד) . אין הכונה דעובדיה גדול מן אברהם אבינו דזה לא יתכן! אלא הכונה כל צדיק עובד את השם יתברך צריך שתהיה עבודת הקודש שעושה כלולה מיראה ואהבה כדרך האמור בזוהר הקדוש אך צדיק עצום כאברהם אבינו ע"ה גובר בו חלק האהבה יותר ולכן קראו 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' (ישעיה מא, ח) ושאר צדיקים גבר בהם חלק היראה יותר. והכי הוה עובדיה ולכן כתוב ביה וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת הֳ' מְאֹד (מלכים א' יח, ג) שזכר מאד בחלק היראה אך באברהם אבינו לא אמר לו יְרֵא אֱלֹקִים 'מְאֹד' אַתָּה (בראשית כב ,יב) ולכן לא אמרו 'גָּדוֹל עוֹבַדְיָה' מאברהם אלא 'גָּדוֹל הַנֶּאֱמָר'.

לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה הַמְּעָרָה מַחֲזֶקֶת יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים (עובדיה א, א) . ועוד יש לומר עשה כן כנגד הקטורת שמקטירין בכל יום חמשים מנים בבוקר וחמשים מנים בערב. והנה יש להקשות לרבי אבהו דאמר מיעקב למד, למה הוצרך הכתוב ללמדינו דבר זה? ונראה לי בס"ד דלספר בשבחו הכתוב נתכון דסיכן עצמו בשני מקומות ולשומרם שלא יתגלה מקום אחד מהם והטורח גם כן כפלים. ועוד נראה לי נתכוון בחמשים וחמשים כי בברכה כתיב וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה (ויקרא כו, ח) הרי נחשב כל אחד כעשרים אם כן חמשים נחשבים כאלף וחמשים כאלף הרי שני אלפים והם כנגד נצח והוד שמשם יניקת הנביאים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור מאמר (סנהדרין צז.) שתא אלפי שנה הוי עלמא, ולכך הפרישם חמשים כאן וחמשים כאן.

מַאי שְׁנָא עֹבַדְיָה לֶאֱדוֹם? (עובדיה א, א) . נראה לי בס"ד הטעם דשאל רק על עובדיה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דיוסף הצדיק ע"ה זכה לנשמה שלקח חנוך שהיתה נקראת זהרא עילאה דאדם הראשון וכתב שגם אלישע הנביא ע"ה הוא משורש חנוך הנזכר. נמצא יוסף ואלישע שייכי אהדדי וכיון דיוסף הוא שטנו של עשו, היה ראוי כי אלישע הנביא ע"ה יתנבא על אדום לכך בא לשאול מאי שנא עובדיה לאדום כיון דעובדיה בזמן אלישע היה והשיב היתה ראויה נבואה זו לעובדיה מטעם אחר.

יָבוֹא עֹבַדְיָה, שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְיִתְנַבֵּא עַל עֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם (עובדיה א, א) (בראשית כה, כג) . פירש רש"י יצחק ורבקה. ויש להקשות אמאי לא חשיב יעקב גם כן ויאמר דר בין ג' צדיקים ולא למד ממעשיהם? ונראה לי בס"ד כיון דיעקב היה קטן ממנו והיה מתקנא בו ולא היה אהבה ביניהם אין עליו אשמה בזה מצד יעקב ולא חשיב 'דר עמו' דלא היה רואה ומביט במעשיו. ועוד הא איכא כמה שנים שדר עם יצחק ורבקה בלבד אחר שנסע יעקב אבינו ע"ה.

"וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: מִינֵיהּ וּבֵיהּ אִבָּא, לֵיזִיל בֵּיהּ נַרְגָּא (שמואל ב' ח, ב) (עובדיה א, א) . פירוש דוד המית למואב והוא מרות המואביה, נראה לי בס"ד בא לרמוז במשל הזה טעם למה עשה שני חבלים להמית וחבל להחיות? מפני כי היא יצא מרות המואביה והיינו כי עובד זקינו נולד ממנה ושלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו (נידה לא.) נמצא זקינו שני שלישים של הקדוש ברוך הוא ובועז ושליש של רות הבאה ממואב ונתגדלה שם ולכן ויתר להם שליש כנגד שליש שיש לרות בעובד זקנו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שדקדק למדוד שני שלישים ושליש, כי מואב בימי בלק בקשו לפגוע בישראל ולכלותם ועסקו בזה במחשבה ובדבור ובמעשה והיינו המעשה ששכרו את בלעם לקלל והדבור שדברו עמו על זאת והמחשבה הרעה היא היתה בלבבם אמר דוד המלך ע"ה אני בשר ודם אנקום מהם בעבור שתים הגלויים שהם מעשה ודבור וחטא המחשבה הקדוש ברוך הוא יפרע מהם כי הוא יודע כמה היא שיעור מחשבתם לכך עשה שני שלישים להמית ושליש להחיות. ומה שהיה מודד בחבל כיון שיהיה לו עזר בזה מזכות תורה שבעל פה שיש בה ח' דרגין וזכות תורה שבכתב המתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד הרי נרמז אותיות 'חֶבֶל'.

יָרֵךְ, מִתּוֹכָהּ מַסְרַחַת . נראה לי בס"ד הכונה הרעה שראה עליהם להיות שני שלישים להמית זה נודע משם מוֹאָב [49] עצמו שמספרו מ"ט וכמנין 'וי וי טוב' [49] דהיינו שלשים ו"י ואחד טוב. אי נמי אותיות מוֹאָב במילואם כזה מ"ם וי"ו אל"ף בי"ת יהיה המלוי אותיות 'מפולת וי' כלומר מפולת שיש בה שיעור שראוי לומר עליה וי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, יָרְדוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה (מלכים ב' ג, כז) . צריך להבין מה ענין מדרגה התחתונה ואיך מפיק זה מאומרו 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ'? ונראה לי בס"ד דידוע השפעה הגדולה של ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום היא משמות הוי־ה וזו נקראת השפעה דגדלות אך השפעה דקטנות היא משמות אלקים. וידוע כי שמות אלקים שהם סוד ה׳ גבורות נרמזו במלוי אותיות ה'אָרֶץ' כזה ה"א אל"ף רי"ש צד"י עולה המלוי [עם הכולל=435] מספר תל"ה כמנין חמשה שמות אלקים [86 אֱלֹקִים×5=430] עם חמש אותיות השורש. ובזה פרשתי בס"ד לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ (תהלים מו, ט) רצונו לומר שמות אלקים בתוך מילוי הארץ כי השפעה זו לא נפסק. והנה ישראל כשהלכו להלחם בתחילה הצליחו שבא עליהם השפעה מן מדרגה העליונה שהיא גדלות דשמות הוי־ה ברוך הוא ולכך זכו לנס בענין המים אך אחר שהיה קצף על שונאי ישראל שבו למדרגה התחתונה שהיא השפעה זו דקטנות של שמות אלקים הרמוזים באותיות ה'אָרֶץ' ולזה אמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ירדו שונאיהם של ישראל למדריגה התחתונה.

"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד", אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעָה לַחֲצִי יָפְיָהּ שֶׁל שָׂרָה, דִּכְתִיב: 'עַד מְאֹד', וְלֹא 'מְאֹד' בִּכְלָל (מלכים א א, ד) . דבשרה כתיב 'כִּי יָפָה הִוא מְאֹד' (בראשית יב, יד) ואף על גב דגם ברבקה כתיב וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד (בראשית כד, טז) נקיט שרה דקדמה לרבקה. ועוד נראה לי כי היופי הוא בשתי חלוקות תואר ומראה וכמו שנאמר ברחל יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית כט, יז) וכן ביוסף הצדיק ע"ה יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו) וכשהוא אומר יָפָה בסתם קאי אתרווייהו אך ברבקה פירש 'טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד' נמצא משבחה ביופי המראה ולא ביופי התואר ולכך לא חשיב את רבקה בהדי נשים יפיפיות ועל כן הזכיר את שרה ולא הזכיר את רבקה. ברם הא קשיא מה שייכות יש למאמר זה כאן? ורש"י ז"ל נדחק לפרש. ונראה לי בס"ד דמסדר הש"ס הביא קודם זה דרשה דרבי חנינא בר פפא עצמו על פסוק 'וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָשֻׁבוּ לָאָרֶץ' (מלכים ב' ג, כז) דדריש מיניה שירדו למדרגה התחתונה, והנה יש לפרש דבריו דקשיא ליה בכתוב אמאי אמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ודי לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ומסתמא שבו לארצם? ולכך בא לפרש למ"ד של ' לָ אָרֶץ' משמש במקום עַד כאלו אמר 'עד ארץ' ודומה לזה וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת (שמואל ב' יג, ב) שהוא כאלו אמר 'עד התחלות' וכן כאן דריש אות למ"ד במקום עַד כאלו אמר 'עד ארץ' ולכן אמר שירדו למדרגה התחתונה שהיו כעפר לדוש שהם עצמן היו ארץ שהיא מדריגה התחתונה שבארבע יסודות. ולכן בא מסדר הש"ס והביא דרשה זו דרבי חנינא בר פפא דדריש ' עַד מְאֹד ' עד ולא עד בכלל, אם כן משמע הך דרשה של 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' אין לומר כונתו לדרוש אות למ"ד של ' לָ אָרֶץ' במקום עַד, דאם כן איך תתיישב הדרשה הזאת של ירידתם למדרגה התחתונה בהאי קרא דהא האי קרא קאמר 'עד הארץ' ורבי חנינא בר פפא סבירא ליה כל מקום שאומר עד הוי פירושו עד ולא עד בכלל ואם כן אדרבה הכתוב אומר שלא ירדו למדרגה התחתונה שהיא הארץ דהא קאמר 'עד הארץ' ולא עד בכלל? לכן מוכרח לומר דאין כונתו לדרוש אות למ"ד במקום עַד אלא מפיק לדרשה זו דירדו למדרגה התחתונה מיתור הכתוב שאמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' דלא הוה צריך לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' כיון דאמר 'וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו' אלא ודאי כונת הכתוב לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' כלומר שבו למדרגה התחתונה כי הארץ היא מדרגה התחתונה ושבו להיות עפר לדוש כמו הארץ שהיא תחת רגלי בני אדם ונמצא תלמודא הביא דרשה זו של רבי חנינא בר פפא כדי ללמוד ממנה דרשה קמייתא דרבי חנינא בר פפא.