בן יהוידע על סנהדרין לט.

"אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיה לא, כח) . בתשובת הגאונים ז"ל הובא משל נאה בזה עיין שם. והמשל שהביא רש"י ז"ל יש לומר הנמשל שלו על אדם הראשון דקודם שאכל מן העץ היה מתפרנס במנוחה בלי יסורין כלל וכך היו צריכין להתפרנס כל זרעו ואחר שחטא נגזר עליו ועל זרעו דוחק פרנסה ויסורין קשים ומרים, וידוע שאם היה אוכל מן העץ אחר חשיכה בלב שלם היה מתקן באכילתו ממעל ממעל, ולא היה נשאר רע בעולם ולפי זה אכל עץ הדעת במדרגת 'בֹסֶר' שעדיין לא הגיע זמן אכילתו. ועל זה יבא המשל לזאב שנכנס בערב שבת לאכול והכוהו במקלות וזה משל היא לעולם הזה שנקרא 'ערב שבת' וְכָל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ (קהלת ו, ז) וסופו לוקה בשביל פרנסתו במקלות אלו היסורין שרואה האדם בעולם הזה בשביל פרנסתו ואמר לו השועל מה שאתה לוקה היא בשביל אביך שבא בערב שבת וחטף בשר שמן ואכל ולכן לקה הוא במקומו עתה. וכן הענין אצל אדם הראשון שאכל בערב שבת מעץ הדעת ולכך לקה ביסורין הוא וזרעו מצד הפרנסה. ולזה אמר אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר קודם זמן אכילתו שלא המתין עד ליל שבת ולכן שִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה בצער ומלקות הפרנסה. ומה שאמר ' צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ ' (משלי יא, ח) נראה לי הצדיק מייחד בכל מעשיו שם הוי־ה ושם אדנ־י שהם מספר צ"א [26+65=91] ובזכותו אומר הקדוש ברוך הוא צא צדיק מצרה והיינו מספר ' צָּרָה ' [295] עולה במספר ' צֵא צַדִּיק ' [295] וזהו שנאמר 'צַדִּיק מִצָּרָה' רצונו לומר מרמז הרמוז בצרה מורה שהוא 'נֶחֱלָץ'. ובזה יובן הֳ' אֲדֹנָ־י חֵילִי וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִידֵנִי (חבקוק ג, יט) פירוש אֲדֹנָ־י הֳ' שמספרם צ"א הם 'חי לי' ובזה עַל בָּמוֹתַי יַעֲמִידֵנִי (תהלים יח, לד) .

אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ: שַׁבְקֵיהּ, דַּאֲנָא מְהַדַּרְנָא לֵיהּ (בראשית ב, כא) . הא דהכניסה עצמה בעובי הקורה להשיב על דברי אביה נראה לי בס"ד לכבוד עצמה ושאר נשים נתכוונה כי הבינה מדברי אביה שכונתו לגנות הנשים בדבר זה דנראה מדבריו דאין האיש צריך לאשה ואין האשה חשובה בעיניו כי לכן לקחה ממנו בתורת גניבה שאם היה מגלה לו הדבר לא היה רוצה בה ולכך לקחה בצנעה ותיקנה והביאה לו ולכך אמר 'גַּנָּב הוּא' רצונו לומר הוצרך לגנוב אותה ח"ו שאם לא כן לא היה אדם חפץ בה מדעתו ונמצא זו זלותא בכל הנשים וגם בבת קיסר כי היא גם כן אשה ולכך הכניסה עצמה בעובי הקורה להשיב אך רצתה שאביה יפרש דבריו יותר ולכך אמרה לה לִיסְטִין בָּאוּ וכו' כדי שיהיה מפרש דבריו יותר וכיון שאמר אחר כך 'לִישְׁקְלֵיהּ לְהֶדְיָא' אז השיבה לו תשובה נכונה.

אָמְרָה לֵיהּ: אַיְתּוּ לִי אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא. יש להבין באומצא דבשרא מה יש מאיסות לאדם טפי אם רואהו קודם צליה? ונראה לי בס"ד ' אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא ' דנקיט הכא הוא שהיה מנהגם לתת חתיכת בשר חי לתינוק שהיה אוחזה בידו וימצוץ אותה ולא היו נותנין לו בשר מבושל כדי שלא יתפרך בפיו שהוא עדיין אין לו שינים ללעוס ולזאת החתיכה שמנהגם לתת ביד התינוק קאי עלה הכא וקוראה 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' ולכן אף על פי שנצלית תחת הרמץ נמאסה לאביה מחמת שהיתה ביד התינוק והיה מכניסה ומוציאה בפיו ובזה עשתה לו הנמשל שגם אדם הראשון אם היה רואה אשתו נחתכה ונבנית מבשרו היתה נמאסת עליו כמו 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' שנמצאה ביד התינוק כי בשר האדם אחר שנחתך ממנו נמאס בעיניו.

אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֵימָא לִי, כָּכִיךְ וְשִׁינַיִךְ כַּמָּה הֲווּ. קשא למה לא אמר לו 'מִסְפָּר שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וּזְקָנֶיךָ כַּמָּה הֲווּ'? ונראה לי בס"ד דעל זה היה משיב אלו אינם נחשבים כלום דמגלחים אותם וזורקים אותם לאשפה ולכך לא טרחתי למנותם אבל כוכבים יקרים הם טרחתי ומניתי אותם ולכך אמר לו על שינים שלו דודאי יקרים הם אצל האדם. ועוד נראה לי בס"ד אם היה אומר לו על שערות ראשו וזקנו היה מכזב ואומר לו כך וכך מספרם ומי מכחישו? היתכן שיאמר לו תביא ראשך בידי ואמנה השערות לראות אם אמת דבריך אם לא? ובעל כרחו היה שותק ומודה! אך השינים ידועים כמה הם ויוכל האדם למנותם ולכך הוכרח הקיסר למנותם עתה בידו ואז נצחו בכך באומרו מספר שיניך אינך יודע ועתה אתה בא למנותם ואיך תאמר שאתה יודע מספר הכוכבים?! ועוד נראה לי בס"ד הטעם דאמר לו ' אֵימָא לִי כָּכִיךְ וְשִׁינַיִךְ כַּמָּה הֲווּ ' דאמרו בגמרא דשבת (שבת קנא:) והכוכבים אלו הלסתות דהיינו לחיים שיש בהם שינים שעומדין בהם כמו הכוכבים שעומדים ברקיע עיין שם. נמצא השינים הם כוכבים בעולם הקטן התחתון שהוא גוף האדם דקראם הכתוב 'כוכבים' ולכן אחר שאמר לו על כוכבים שעומדין ברקיע הם מנויין אצלו אמר לו אם כן תגיד לי על כוכבים הקרובים אצלינו שקבועים בגופך שגם הם נקראו כוכבים כמה הם.

אִם כֵּן הֵיכִי שָׁבִיק לֵיהּ אַהוּרְמִיז לְהוּרְמִיז, לְאַעֲבוּרֵי מַיָּא בְּאַרְעֵיהּ. קשא למה נקיט מים ולא נקיט מאכל? ונראה לי בס"ד כי המאכל הוא לצורך כל הגוף וניכר כוחו בכל אברי הגוף וכמו הרגשת חצי העליון בהנאה כן הוא הרגש חצי התחתון וכמו שלוקח זה כן לוקח זה להכי שביק ליה לאעבורי מאכל בארעיה מפני שגם הוא צריך לזה מה שאין כן מים עיקר הנאתו בפה שהוא בחצי העליון ששם הפה ששם חיך וגרון ובו נרגש הצמאון והרוויי. והנה הדרשנים כתבו דאותו אמגושא היה הולך כדעת האומרים פועל טוב אינו פועל רע וסבר חלק עליון בראו הטוב והשני הרע, ובזה פירשו מאמר רבותינו ז"ל (ברכות יד:) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויקרא קריאת שמע ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה. והכונה שלמה בלי שיתוף ח"ו יפנה רצונו לומר יעשה צרכיו תחילה אשר מזה יתברר דפועל טוב הוא פועל רע ואחר כך יקרא קריאת שמע שהוא קבלת מלכות שמים. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אֱלֹקִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹקִים לִפְנוֹת בֹּקֶר (תהלים מו, ו) פירוש כאשר אֱלֹקִים בְּקֶרֶב אומת ישראל ששורה שכינה בתוכם אז בַּל תִּמּוֹט אומת ישראל בטענת העכו"ם שאומרים לעבוד עבודה זרה משום דאומרים מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו דכיון שהשכינה שורה בקרב ישראל אסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו, ואם תאמר עדיין יש טענה לעכו"ם שאומרים פועל טוב אינו פועל רע לזה אמר יַעְזְרֶהָ אֱלֹקִים לאומת ישראל בטענה זו משום לִפְנוֹת בֹּקֶר שכל אחד נפנה ועושה צרכיו בבוקר. ובזה פרשתי בס"ד דברי לבן שאמר ליעקב אבינו ע"ה וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת (בראשית כד, לא) ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ס, ז) פניתי הבית מעבודה זרה. והיינו שבא להגיד לו שיצא מדעת הנפסדת של עובדי עבודה זרה דסבירא ליה איכא שתי רשיות פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד יען כי אָנֹכִי פִּנִּיתִי 'הַבַּיִת' הוא הגוף שלי 'וּפִּנִּיתִי' לשון יפנה ויטול ידיו אשר מזה ידעתי דפועל טוב הוא פועל רע.

אָמַר לֵיהּ: מֵימַר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ. יש לדקדק כפל הלשון דסגי לומר 'שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ'? ונראה לי בס"ד דרבי תנחום שתי אמירות אמר חדא 'אַנָן דְּמַהֲלִינָן לָא מָצִינָן מִיהֲוֵי כְּוָתַיְכוּ' ובזה סתר דבריהם שאמר לו שתהיו אתם כוותן ועוד הוסיף לומר 'שֶׁאַתֶּם תְּמוֹלוֹ וְתִהְיוּ כְּוָתָן' כלומר ראוי והגון שתעשו כן ולא יהיה כל אחד עומד בשלו. ושתי אמירות אלו הם טובים ונכוחים אך כיון שנצחת בזה למלך תתחייב משפט כתוב להנוצח את המלך. ואם תאמר במה נצח את המלך והלא גם עתה לפי דבריו יתקיימו דברי המלך על ידי שיהיו הם נימולים ואז יהיו לעם אחד? ויש לומר כי המלך אמר לו 'תָּא לִיהֲוֵי כּוּלָן לְעַמָּא חַד' וכיון דאמר לו 'תָּא' משמע שרוצה שישראל יהיו כמותם ולא הם יהיו כמו ישראל ובזה נצח למלך דבאמת אי אפשר שישראל יהיו כמותם כיון דהם נימולים.

שַׁדְיוּהָ לְבֵיבָר וְלָא אַכְלוּהָ. קשא אמאי 'שַׁדְיוּהָ לְבֵיבָר' והלא הם אין משליכים לביבר אלא למי שנוצח את המלך וזה לא נצח את המלך? ונראה לי בס"ד דגם זה חשיב נצח את המלך לפי דבריו שאמר הא דלא אכלוהו משום דלא כפין ואם כן לפי דברי המלך לא הבין ולא השכיל בדבר זה שגזר להשליכו לרבי תנחום קודם שידע אם החיות רעבים או שבעים והיה לו להמתין עד שירעבודאי.

וּמַה שִּׁמְשָׁא, דְּהוּא חַד מִן אַלְפָא אַלְפֵי רִבְוָון דִּמְשַׁמְּשֵׁי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, נַיְחָא אַכּוּלֵי עָלְמָא, שְׁכִינְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הנה בזה יובן הכתוב מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם הֳ' (תהלים קיג, ג) ובזה יובן מה שאמר על הרשעים כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ (תהלים נח, ט) רצונו לומר הם אבודים 'כְּמוֹ שַׁבְּלוּל' וכמו 'נֵפֶל אֵשֶׁת' יען 'בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ' ללמוד ממנה דבר המוכיח על אחדותו יתברך.

אִם רַחֲמָן מָלֵא רַחֲמִים הוּא. נראה לי בס"ד אמר 'רחמים' תרתי חדא שנתרצה בגדולים דוקא והשני שלא ענש במיתה אלא ביסורין. ונראה לי גבי יחזקאל הנביא ע"ה הוה תלתא מיני רחמים חדא נתרצה ביסורין והשני נתרצה בגדולים והשלישי ימים ראשנים של ארבעים יום לא היו נחשבים ליסורין כי אם לטובה והוא חשבם ליסורין קשים שכפרו בעד ארבעים יום ולזה אמר רַחֲמָן חד מָלֵא רַחֲמִים תרי הרי תלתא.