בן יהוידע על ראש השנה ד.

הָאוֹמֵר: תְּנוּ סֶלַע זֶה לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי. כך הגרסא בעין יעקב וכן העתיק בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד. וצריך להבין לגרסא זו למה נקיט הברייתא בהאי לישנא של 'תְּנוּ' שהוא מדבר לאחרים ולא נקיט לשון 'הָאוֹמֵר סֶלַע זֶה לִצְדָקָה עַל מְנָת שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי' שהוא מדבר כן בינו לבין עצמו? ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו רבותא בזה אף על פי שהוא מברר דבריו ומפרסם הענין לפני בני אדם דהשתא איכא למיחש דמלבד שהוא עצמו יהיה קורא תגר הנה גם אותם אחרים שעשאם שלוחים ליתן אשר בירר דבריו ופירש כונתו לפניהם יהיו קורין תגר אם לא יחיה ואפילו הכי אשמעינן דשרי זה בישראל דליכא למיחש שיקראו תגר אחר כך בין הוא בין אחרים אלא תולין הדבר בחטא. והנה התוספות הקשו מדתנן (משנה אבות א, ג) 'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס'? ותירצו היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות עיין שם, והקשה הרב פתח עינים ז"ל דאי הכי מאי פריך הש"ס הרי בלא הא דכורש תיקשי ליה: ההיא ד'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים'! ולפי התוספות מוכרח לומר דההיא באומות שתוהין ומעתה תו לא תקשי מכורש וכדפריך בתר הכי כאן בישראל כאן באומות והמקשן מוכרח לשנויי הברייתא עם המשנה ומאי פריך? עד כאן עיין שם. ונראה לי בס"ד דהמקשן הוה משני הברייתא עם המשנה כפי חילוק מהר"ש [רבי יהודה שמואל] פרימו ז"ל שהביאו הרב בעצמו שם דמתניתין דאבות איירי בעושה מצות שחייב בהם אבל ברייתא איירי כגון שכבר נתן צדקה לפי ערכו ואחר כך אומר סלע זו לצדקה שזו תוספת על חיובו שרי לעשותה בשביל שיחיה בנו. ברם הכא מקשי שפיר דהא כורש היה גוי שהוא בן נח דאינו חייב בכל דברים אלו שנתן לבית המקדש דאינו מצווה מאת ה' בכך ולפי חילוק הנזכר כל שעושה דבר שאינו חייב ומצווה בו שרי למעבד לקבל פרס. ועוד נראה לי בס"ד דהמקשן מתרץ הברייתא עם המשנה כמו שאמרו המפרשים ז"ל דההיא דאבות משנת חסידים היא ואינו אוסר מדינא, ומכל מקום שפיר מקשי בהא דכורש דאמרת שהחמיץ ובודאי אי לא עביד מילי דחסידותא אינו נחשב דהחמיץ ודוק.

אִי מָרְדוּ בִּי יְהוּדָאֵי, אִיקַלְיֵיה בְּנוּרָא. נראה לי בס"ד לכן נקרא כּוֹרֶשׁ שהוא בהפוך אתוון כְּשׁוֹר רוצה לומר כמו השור שיש בו הנאה מצד אחר שעושה מלאכה של חרישה ודישה וכיוצא, ויש בו נזק וקלקול שמנגח וממית, כן כורש היה בו צד טוב שבנה בית המקדש והיה בו רע שהכין דבר לשריפתו משעת בניינו על דרך מה שאמר הכתוב (קהלת ז, א) 'וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'. או יובן בס"ד שנקרא 'כּוֹרֶשׁ' אותיות 'כְּשׁוֹר' על פי מה שכתב הרב פתח עינים בשם מהרי"א על פסוק (ישעיהו מה, א) 'כֹּה אָמַר הֳ' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ' שנקרא כּוֹרֶשׁ שהוא כלב בלשון פרסי שינק ונתגדל מכלבא יעוין שם. והדבר יפלא אף על פי שינק מן כלבתא עם כל זה שם זה שקראו אותו בו הוא גנאי! ומה ראו הפרסיים לקרא מלכם בשם מגונה כזה? וראיתי בסדר הדורות שהביא המעשה שהיה בדבר זה והוא דאסטרגיס מלך פרס לא היה לו אלא בת אחת יורשת מלכותו ואהבה שר משרי אביה ותהר לו וכשמוע אביה הרג את השר ושם את בתו במאסר ויהי בלדתה נתן המלך את הילד למשרת שלו לשלוח אותו המדברה ועשה כן ויניחהו שם וימן ה' כלבה אחת והניקתו ויגדל הילד ונעשה בן חיל ויאספו אליו אנשים ריקים ויהי עליהם לשר, וכשמוע המלך קבץ אנשים רבים וישלח להרגו וזה השר נקרא כּוֹרֶשׁ בלשון פרסי כלב לפי שנתגדל מכלבה ונתאמץ על זקינו והרגו ויכבוש את העיר וימלוך עליה ויכנע כל הארץ לפניו. ולפי שדריוש מלך מדי לא היה לו אלא בת אחת נתן אותה לו לאשה וירושת מלכות מדי ואחרי זה אמר כורש לדריוש הנה אנחנו מלכים למה נהיה משועבדים לבלשצר נלחמה בו ויאמר דריוש עשה! וילחמו בבלשצר ותחלה נצחו צבאות בלשצר ושמח ועשה משתה והוציא כלי בית המקדש ונשתמש בהם ואז נראתה בכותל אותם דברים של (דניאל ה, כה) 'מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין' ופתרם דניאל ע"ה שניתנה מלכותו למלכי מדי ופרס. והנה סריס אחד שמע פתרון דניאל ואז בלילה כשישן בלשצר חתך ראשו והלך אצל דריוש וכורש ויספר להם המעשה ונדרו נדר 'אם תנתן בבל בידם יתנו רשות לבנות בית המקדש' וכן היה שהצליחו ולכדו את בבל והרגו הרבה, ואז מלך דריוש בבבל ושאר מלכיות מסרם ביד כורש, וכשמת דריוש בא כורש ומלך במקומו. עיין שם. נמצא לפי זה כורש הוא מזרע המלוכה שהיה בן בתו של מלך פרס והיה חוק לפרס שלא ימלוך בהם זר שאינו מזרע המלך אך הם נתברר אצלם מעשה הנזכר לעיל דכורש היה בן בתו של מלך וחיה ונתגדל מן הכלבא ולכך קראוהו על שם הכלב לעשות בזה מזכרת למעשה הנזכר לעיל ששם זה הוא לעדות שאינו זר אלא הוא מזרע המלך, ולכן אף על פי דעצם השם הוא גנאי מכל מקום מצד חוק המלכות שהיה אצלם הוא היה לשבח שזה השם הוא מעיד שהוא אשר נולד מבתו של המלך. והנה ידוע מה שכתב הרב זרע ברך ז"ל בפרשת בא בשם זוהר הקדוש דמזווג שתי קליפות של שׁוֹר וַחֲמוֹר יצא מהם קליפת כֶּלֶב, וכתב בשם הרב מגלה עמוקות ז"ל על כן אותיות אמצעיות של שׁוֹר וַחֲמוֹר הם מספר כֶּלֶב [52] עיין שם. נמצא לפי זה הכלבתא שינק ממנה כורש יש בה תערובת שׁוֹר וַחֲמוֹר אך כורש שינק ממנה אף על פי שינק מן תערובת שור וחמור מאחר שהיה מלך כשר שבנה בית המקדש אינו מתייחס אחר חלק החמור שיש בכלבתא שינק ממנה אלא יתייחס אחר חלק השור שיש בה ולכך נקרא כּוֹרֶשׁ בהיפוך אתוון כְּשׁוֹר וגם יש בשם זה אותיות כָּשֵׁר ולכן זכה שיכתב עליו 'כֹּה אָמַר הֳ' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ'. והנה בזאת המעשה הנזכר פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר מצאתי כתוב במדרש תלפיות שהביא מספר שלשלת הקבלה דכורש המלך היה לו כח הזכרון גדול מאד באופן שבהיותו במלחמה שהיה לו ת"ר אלף שכירים היה קורא כל אחד מהם בעת הפרעון בשמו, והוא פלא! עיין שם. ואמרתי הואיל וינק מכלב בדרך נס לכך זכה לזכירה גדולה כזו בלבבו, דאמרו רבותינו ז"ל 'כֶּלֶב-כֻּלּוֹ לֵב' גם נראה לי מטעם זה שנבנה בית המקדש על ידי כורש שינק מכלבתא ונתגדל ממנה, גברה קליפת כלב השולטת בבעלי לשון הרע, ושלטה בזמן בית שני להחטיא את ישראל בעון לשון הרע השייך לה, ולכן גאולה של גלות זה שהוא אחר חרבן בית שני שנבנה על ידי כורש תהיה בשורתינו בה על ידי אֵלִיָּהוּ [52] זכור לטוב שמספר שמו נ"ב שהוא מבטל קליפת כֶּלֶב [52] שמספרו נ"ב וגבר ישראל!

בִּשְׂכַר שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה לְיִשְׁרָאֵל, כְּשֵׁגַל זוֹ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, זָכוּ לְכֶתֶם אוֹפִיר. קשה וכי לא יש דבר חביב לעכו"ם כמו השגל כדי שיבא לדמות חבוב תורה על ישראל כוותה והלא נשותיהם חביבה עליהם יותר מהשגל? ונראה לי בס"ד דנקיט חיבוב השגל אשר בחיבוב זה שמחבבין השגל הם מתבזין ועם כל זה מחבבין אותה כן ישראל מחבבין את התורה מאד ואף על פי שבחיבוב זה מתבזין שיבזו עצמן בשביל חיבוב תורה! וכמו שמצינו בדוד מלך ישראל דאף על פי שהיה מלך גדול היה מכרכר בכל עוז לפני ארון הקודש משום חיבוב תורה וכמו שכתוב שאמרה לו מִיכַל (שמואל ב' ו, כ) 'אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים' והשיב לה וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי הֳ', וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וכו'. וכן אמרו על רבינו יעקב רבו של רש"י ז"ל שהיה מכרכר לפני ארון הקודש בזקן שלו, וכן אתמר על כמה רבנן קדישי שהיו מבזין עצמן בשביל חיבוב תורה, וכנזכר בגמרא. ועל זה מדמה חיבוב תורה של ישראל לחיבוב השגל גבי עכו"ם. ולכן אמר נחמיה (נחמיה ב, ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וכו'. וקשה מה שייכות יש להא דהשגל יושבת אצלו עם דברים אלו שנתן לו המלך רשות? ובזה ניחא דבא לומר מה שזכיתי שיתן לי המלך רשות הוא בזכות התורה שחביבה אצל ישראל כמו השגל לעכו"ם.