בן יהוידע על ראש השנה טז:

כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ. נראה לי בס"ד רמז לדבר קודם 'שָׁנָה' יש אותיות רמד [244] ואחר אותיות שנה יש תסו [466] נמצא יש יתרון בסוף על הקודם מספר רכ"ב [222] שהוא מספר ג' שמות 'אכדטם' [74×3=22 שהם האותיות לפני אֱלֹקִים] שהם אורות הגדלות בסוד 'וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים' שהוא ג' פעמים ע"ד כנזכר בשער הכונות דרוש הפסח דף פ"א יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד 'רֶכֶב' אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם (תהלים סח, יח) כי ג' שמות הנזכר הם חילוף שם אֱלֹקִים וקאמר רִבֹּתַיִם לשון רבנות וגדלות ואמר אַלְפֵי שִׁנְאָן שהם עולים מספר ב' פעמים אל"ף אל"ף [111×2=222] . ובזה יובן בס"ד וַהֲדָרְךָ צְלַח 'רְכַב' (תהלים מה, ה) שיבא לך הצלחה משלשה שמות הנזכר שהם רכ"ב אותיות 'ברך' ולזה אמר (תהלים קמז, יג) 'כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ'. והנה מספר אותיות דקודם שָׁנָה שהם 'רמד' [244] עולה מספר 'הברזל' [244] רמז שהיא קשה כברזל דְ'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' הנה היא 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' שיש בסופה יתרון על מספר ההתחלה מספר 'רכב' הרומז לשלשה שמות הנזכר שבהם תתברך ותתעשר, ועל זה מביא הכתוב (דברים יא, יב) 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה' שרשה בתחלתה אך 'וְעַד' פירוש שם אכדט"ם שהוא מספר ע"ד שהוא מעשיר הוא רמוז בְּ'אַחֲרִית שָׁנָה' כי היתרון של אותיות שנה הוא ג' פעמים על דרך הנזכר. או יובן בס"ד קודם שָׁנָה יש 'מרד' שהם העבירות ואחר שָׁנָה 'תסו' כמנין כְּלָיוֹת [466] שהם מיעצים לטובה ומהפכים המרד לזכות על ידי התשובה דכתיב (תהלים טז, ז) 'אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי'. או יובן ראש שם שָׁנָה הוא אות ש' ואם תצרפנה עם אות הסמוך לה באלפ"א בית"א שהוא אות ר' יהיה צירוף 'רש' וזהו אומרם 'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' אך סוף שם שָׁנָה במבטא הוא אות נו"ן יען דאות ה"א אינה יוצאה במבטא וקמ"ץ שתחת הנו"ן ישמש במקומה ואם תצרף אות נו"ן שהוא סוף שָׁנָה עם אות הסמוך לו באלפ"א בית"א שהוא אות ס' יהיה צירוף 'נס' שהוא לשון התרוממות וגדולה המורה על עושר כמו שנאמר (תהלים ס, ו) 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס' וזהו שאמר 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ'. והנה רש"י ז"ל פירש שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ שישראל עושין עצמן רשים לדבר תחנונים כענין שנאמר (משלי יח, כג) 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ' עיין שם. ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו 'רָשׁ' בהיפוך אתוון 'שַׂר' רמז אם רָשׁ בִּתְחִלָּתָהּ יהיה שר בסופה לעלות בסולם ההצלחה, ועל זה אומר אם 'הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד' (איוב ח, ז) עד כאן דבריו נר"ו.

אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר־דִּינוֹ שֶׁל אָדָם. קשה בשלמא בשלשה מהם איכא טעמא שיועילו לקריעת גזר דין אך בְּ'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' מה טעם יש בו שיועיל לבטל הגזרה שנגזרה? ונראה לי בס"ד דידוע אם אמר קונם שאיני נכנס לבית ראובן אם ראובן מכר הבית לשמעון הרי זה מותר ליכנס בו כי הוא נדר על בית ראובן וזה ביתו של שמעון הוא (נדרים מז.) וכן כאן הגזרה לעולם תתבטל בשביל תשובה או צדקה, אך המקטרג יקטרג שכבר נגזרה גזרה על אותו השם וזה הוא שם אחר וניצול בזה מקטרוג המקטרג. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל דאותיות הַשֵּׁם הם צינורות השפע של חיותו כמו שנאמר (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' עיין שם. והשתא כאשר משנים השם של אותו אדם עושים בזה ביטול לאותם האותיות של שם הקודם וזהו נעשה מעין מיתה ומעין הגזרה שנגזרה עליו, ונמצא בזה נתקיים הגזר דין במקצת ויתבטל הדין, ויהיה מעתה נשפע מאותיות החדשים אשר לו בשם החדש והרי הוא כקטן שנולד דמי.

אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָה שָׁעָה. הקשה מהרש"א ז"ל מן בן סורר ומורה, עיין שם. ונראה לי בן סורר ומורה בא מן יפת תואר ולכן עושים לו מדה כנגד מדה הוא בא מזווג משונה שהוא מין עם אינו מינו לכך שינו דינו להיות נידון על שם סופו.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ. הנה כאן קאמר 'עִיּוּן תְּפִלָּה' לגריעותא דמזכיר עונותיו ובברכות (ברכות נה.) אמר 'בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' ובשבת (שבת קכז.) אמר שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וחד מנייהו עִיּוּן תְּפִלָּה, אך בתוספות בברכות כתבו תרי עִיּוּן תְּפִלָּה יש וצריך להבין זה. ונראה לי בס"ד ד'עִיּוּן תְּפִלָּה' דנקטי ליה בכלל דברים טובים הכוונה הוא דמכוין בתפילתו ומה שאמר בברכות על עִיּוּן תְּפִלָּה 'סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' היינו שבוטח בדעתו דתפלתו שהתפלל בכוונה תעשה פירות בודאי והוא מצפה מתי תגיע לידו בקשתו וזה נקרא 'עִיּוּן תְּפִלָּה' שנותן עיניו בתפילתו לבטוח בה' ולסמוך עליה בלי שום ספק וזה 'אֵין מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' כיון שלא אמר בפיו בפירוש שתפילתו תעשה פירות בודאי אלא רק בלבו סומך בכך והמקטרגים אינם יודעים מה שבלבבו ורק הקב"ה יודע המחשבה שבלב והוא יתברך חנון ורחום אין דן אותו על פי מחשבת לבו, ולזה אמר בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב מצד עצמו שיהיה יושב ומצפה, וסופו לבא לִידֵי כְּאֵב כשאין רואה שנעשית בקשתו, אך רבי יצחק דאמר 'מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' של אדם איירי באומר בפירוש בפיו שהוא בטוח שתפילתו עושה פירות בשביל שהתפלל בכוונה, ולכן המקטרגים שומעים דברים אלו ומזכירין עונותיו.

כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טז ה) "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ" וְגוֹ' וּכְתִיב: (בראשית כג, ב) "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה". נראה לי בס"ד דדייק מיתורא דקרא דהוה ליה למימר 'לספדה ולבכותה' על כן מפרש שבא לעשות הספד לעצמו על אשר היה סיבה הוא לפטירת שרה כי מה שנפטרה בשביל מסירת דין עליו נחשב הוא המסבב כמו שאמר הקב"ה לדוד המלך ע"ה (סנהדרין צה.) 'על ידך מת שאול ועל ידך נטרד דואג' ולכך לא אמר 'לספדה' אלא 'לִסְפּוֹד' רוצה לומר לִסְפּוֹד על עצמו ואות למ"ד של 'לְשָׂרָה' משמש במקום תיבת על כמו (שמות יד, ג) 'וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ' שהוא רוצה לומר על בני ישראל וכן כאן לִסְפּוֹד לעצמו על שרה דהיינו על מה שקרה לְשָׂרָה מסיבתו.

'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' דִּכְתִיב: (בראשית יז, טו) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ 'שָׂרָי' כִּי 'שָׂרָה' שְׁמָהּ". מקשים למה לא יליף דבר זה מאברהם עצמו שלא הוליד את יצחק שהוא בן הראוי לו אלא עד אחר שנקרא אַבְרָהָם? ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בנדרים (נדרים לב:) יעוין שם. ונראה לי בס"ד דגבי אברהם לא הוה שינוי השם אלא רק תוספת אות א' בשמו ולא יקרא שינוי אלא אם כן משנה השם כולו שמביא שם אחר במקומו או ישנה ממנו אות אחת שיסיר אות אחד ויניח אות אחר במקומו כדהוה בשרה שנטל אות יו"ד והניח אות ה"א.

זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ. קשה אם כן הוה ליה לרבי יצחק לחשוב ישיבת ארץ ישראל עם ד' דברים? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק לא פסיקא ליה דאפשר זכותא דארץ ישראל גרים ואפשר משום שינוי מקום בלחודיה ולכן לא מנה עם ד' דברים לא זה ולא זה.

חַיָּב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל. נראה לי בס"ד הטעם כי יצר הרע יתגרה באדם ברגל יותר משאר ימים מפני שהם ימי בטלה, אך היצר הרע נמשל לזבוב ששוכן על מקום מאוס וסרוח ואם הגוף טמא ברגל שורין עליו כוחות יצר הרע שהם (קהלת י, א) 'זְבוּבֵי מָוֶת' בר מינן ואם יהיה טהור נפרדים מעליו הזבובים וכל יום מימי הרגל נקרא יוֹם טוֹב ואם נטהר בו יתרחק ממנו ה'זְבוּב' [17] שהוא מספר י"ז ויתהפך למספר טוֹב [17] דהמספר שוה. ונראה לי שרמז דרבי יצחק לפי דרכו באומרו בָּרֶגֶל על עונות שאדם דש בעקביו שנמצאים ביותר בימי הבטלה. או רמז בָּרֶגֶל על התשובה אשר פתח שלה רמוז ברגל אות ה'.

שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות דף צ"ח ע"ג) כשבאין אורות המוחין בבחינת וא"ו דשם הוי"ה ברוך הוא מתעלים חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שבו ונעשין חב"ד [חכמה, בינה, דעת] שבו כדי שבתוכם יתלבשו נה"י [נצח, הוד, יסוד] דבינה עלאה ובתוכם מתלבשין המוחין ולאלו השלשה שהם חב"ד הנזכרים מזכירם במאמר הזוהר בשם אברהם יצחק יעקב דאף על פי שעתה הם חב"ד שורשם היו חג"ת שהם ג' אבות אברהם יצחק יעקב, עד כאן דבריו ז"ל, יעוין שם. ובזה יובן מה שאמר שלשה ספרים נפתחים ספרים לשון ספירות שהם שלשה ספירות שנפתחין מאליהם כדי לקבל אורות המוחין וכנגד ג' ספירות אלו יש ג' ספרים פתוחים בראש השנה שהם אחד של צדיקים ואחד לצורך רשעים גמורים ואחד לצורך בינונים, והא דתלו שלשה ספרים בשלשה ספירות הנזכרים ודאי יש בזה טעם על דרך הסוד אך ודאי אין הכוונה שיש ספרים למעלה כמו ספרים שבעולם הזה התחתון אלא כל זה הוא למעלה ענין רוחני בין גוף הספר ובין הכתיבה ו'במכוסה ממך אל תחקור' (חגיגה יג.) .

(תהלים סט, כט) 'יִמָּחוּ מִסֵּפֶר', זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים. הנה כאן יש מילי דתמיהי, חדא איך מבקש על אויביו שהם רשעים גמורים שימחו מספר רשעים גמורים והלא זה מקומן והיכן יכתבו דלא יש ספר רביעי גרוע מזה? ועוד מה צורך לשאול שימחו מספר צדיקים גמורים דודאי הוא שלא יבואו שם מעיקרא? ועוד בקשתו שלא יכתבו עם בינונים נמי ללא צורך כי בינונים הם מחצה עונות ומחצה זכיות ואלו אינם מסוג זה אלא הם רובם עונות? ונראה לי בס"ד דאף על גב דאויביו הם רשעים גמורים עם כל זה ימצא בעולם רשעים גמורים שהם רעים יותר מהם, וידוע אם יעמדו שני רשעים זה אצל זה ואחד מהם רע ביותר יחלש ויתמעט הרע של האחד בערך עוצם וקושי הרע של חבירו ולכן לא רצה שיהיו נכתבים בספר זה עם רשעים גמורים אלא יכתבו בפני עצמו כדי שלא תחלש דעתם בדין בערך דעת אחרים, על דרך מה שכתב הרב אה"י [אהל יעקב] ז"ל בפסוק (הושע ז, א) 'כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם' יעוין שם. ועוד בקש שימחו מספר צדיקים גמורים כי אלו האויבים שלו רובם היו בעלי תורה שהם דואג ואחיתופל וסיעתם אשר לימדו תורה לתלמידים הרבה, ואלו התלמידים שלמדו מהם המה צדיקים גמורים, והדרך כשכותבין זכות האדם בספר הזכרון למעלה כותבים לו כל לימוד שלמד בפני עצמו ומוכרח לפרש זה למד יום פלוני תורה מרב פלוני ולמד מסכתא פלוני מרב פלוני וכיוצא בזה, ואם כן יכתב בספריהם של תלמידים שמות דואג ואחיתופל וסיעתם אשר למדו מהם ביום פלוני ומסכתא פלוני ונמצא נזכרים דואג ואחתופל בספר צדיקים גמורים בדרך אגב והוא אינו רוצה בכך, ולזה בקש שלא יהיה נכתב שמם דרך אגב בספר זה של צדיקים גמורים שלמדו תורה מהם, וכן בכל כתיבה של אגב במעשה המצות שתהיה בספר צדיקים גמורים, על דרך זה שאמרנו בענין לימוד התורה, ועוד בקש שגם עם בינונים אַל יִכָּתֵבוּ וגם כן הכוונה בזה על כתיבה דרך אגב הן בלימוד תורה הן בקיום המצות על דרך שפרשנו בספרים של צדיקים גמורים. ברם במאמר זה יש פליאה גדולה שנתחבטו בה המפרשים ז"ל איך קאמר רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִים לְאַלְתַּר לְמִיתָה והלא אנו רואין שנשארים בחיים ויהיה להפך כצדיקים גמורים? אמנם עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים אשר המה בנויים על פי דברי רבינו האר"י ז"ל שקבל מאליהו זכור לטוב ולא שזפתם עיני צדיקים הם המפרשים אשר נתחבטו בדבר זה שכל אחד לדרכו פנה והוא מ"ש רבותינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י (בפרשת נח דף י"ט ע"ג) וז"ל ענין תרין רוחין אילין שיש לכל צדיק יובן כמו שאמר הכתוב (ויקרא כב, ג) 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' ויובן במה שאמרו חז"ל (ברכות יח:) 'הרשעים בחייהם קרויין מתים' ויובן במה שאמרו רבותינו ז"ל דְנִשְׁמַת הָרָשָׁע יוֹרֶדֶת אֶל רַגְלָיו בְּסוֹד (רות ג, ז) 'וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכַּב כנזכר בספר הזוהר ובספר התיקונין (שער הגלגולים הקדמה לט) והענין הוא כי הרשע כאשר הוא חוטא מוריד נשמתו בגיהנם בהיותו בחיים כי בעת יצירתו נופחה נשמתו בקרבו ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו ונשקעת בגיהנם וכפי בחינת עונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות, ולכן בחייו קרוי מת וכאשר היה רשע גמור גמר להפיל נשמתו בגיהנם. ואם תאמר והרי אנחנו רואין אותו שהוא בחיים ואיך הוא נקרא מת כמו שהקשו על מה שאמר בגמרא דהרשע נכתב ונחתם למיתה בראש השנה והרי אנחנו רואין אותו שהוא חי? אבל התשובה היא עם הנזכר כי שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב (תהלים לט, ז) 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' כנודע, ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדרגה התחתונה ממנה אל תוך גיהנם כך נכנסת בפנימיותו המדריגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צֶלֶם וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגיהנם כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש, ונשאר בלתי צלם על ראשו, ואם עוד יוסיף לחטוא עוד גם הצלם ההוא יורד מטה מטה לגיהנם מדרגה אחר מדרגה כפי גדר החטא שחוטא ואז גם הצלם נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גיהנם ואז עליו אמר הכתוב (ישעיהו נט, ב) 'כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ' ועליו נאמר 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' כי כל בחינת נשמתו תמו נכרתו שירדו לגיהנם ונפסקה אחיזתם מלמעלה ולא נשאר להם שורש למעלה. ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד 'אור מקיף' ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו ויש לו תמיד תרין רוחין חד בעלמא דאתי היא העליונה שהיא בסיתום למעלה מן החזה וחד בעלמא דין מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקראת עולם הזה, זהו סוד משה משה שמואל שמואל וכו', עד כאן לשונו ז"ל, יעוין שם. ולפי זה נמצא יש גיהנם בחיים ונראה דעל זה מתפללין בכל יום בברכות השחר שיצילינו מדינה של גיהנם. והשתא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל מה שאמר כאן בספרים של ראש השנה של צדיקים גמורים לחיים ושל רשעים גמורים למיתה לאו בחיים ומות של הגופים איירי הכא אלא איירי בחיים ומות של הנשמה שיש לאדם גיהנם בחיים שהיא מיתת חלקי נשמתו שירידתם לגיהנם זו היא מיתתם ואף על פי שגופו עודנו בחיים בעולם הזה והשארת חלקי נשמתו בשלימותם בקרבו זו היא חיים שלהם. וביום ראש השנה נגזר על הרשע כפי שיעור עונותיו כל כך חלקים יורדים מחלקי נשמתו לגיהנם, וצדיקים גמורים נכתב עליהם שישארו כל חלקי נשמתם אצלם ולא ירד מהם כלום אפילו ממדרגה עליונה למדרגה שתחתיה והשארה זו שתהיה בשלימותה אצלם זו היא החיים שלהם דעל זה אמרו נכתבים לחיים לאלתר והבינונים תלויים בדבר זה עד יום הכיפורים. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: (שמות לב, לב) "וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" וְכוּ' רבים נתקשו במאמר זה מה שייכות יש למשה רבינו ע"ה בספרים אלו? ונראה לי בס"ד כי משה רבינו ע"ה הכל תלמידיו וכל אדם כותבים לו בספרו זכיות שלו יום זה למד תורה מרב פלוני ויום זה עשה מצוה פלוני ואם כן כל ישראל שלמדו תורה ממנו כותבים על כל אחד ואחד כך וכך תורה למד ממשה רבו ועשה מצוה פלוני כאשר צוהו משה כי כל המצות שהיו עושים ממנו שמעו ועשו הכל כאשר צום, ולכן מוכרח שנכתב שמו בכל הספרים שלהם הן הצדיקים גמורים הן אותם שרובם עונות הן אותם שהם מחצה על מחצה ולכן פרט שלשה ספרים וממילא שמעינן מהכא דאיכא שלשה ספרים למעלה.