בן יהוידע על ראש השנה יז.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: (שמות לד, ו) "וְרַב־חֶסֶד", מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. פירש רש"י ז"ל הואיל ומחצה על מחצה הן מטה את ההכריע לכף זכות ואין יורדין לגיהנם עיין שם, וצריך להבין כיון דהם שקולין איך יטה ההכרע לכף זכות? ונראה לי בס"ד כי מידות חסד וגבורה נקראים אהבה ויראה, ולפעמים נכללת היראה באהבה ואהבה ביראה שבזה נעשה מיתוק הגבורה בחסד כמו שאמרו בזוהר הקדוש בסידור יראה על גבי אהבה כזה: יראה אהבה שנמצא חצי יראה נצטרף עם חצי אהבה וחצי אהבה נצטרף בחצי יראה ובזה נכללו החסד והגבורה זה בזה ואז גם מדת הגבורה נוטה לעשות חסד וכל זו ההתכוללות לא תהיה אלא רק אם תניח יראה למעלה ואהבה למטה דאז תתאה גבר ויהיה הכל חסד מה שאין כן אם תניח יראה למטה לא תהיה התכוללות זו של המיתוק דתתאה גבר ולכן אלו הבינונים שהם מחצה על מחצה עושה בעבורם הרכבה זו של יראה ואהבה שתהיה אהבה תתאה ואז נכללים זה בזה מחצה במחצה ויהיה מיתוק הגבורה הנקראת יראה בחסד הנקרא אהבה דתתאה גבר ואז גם הגבורה נוטה לעשות חסד ובזה יהיה רחמנות על הבינונים שהם מחצה על מחצה. והבן בדברים. ועוד נראה לי בס"ד טעם שיטה כלפי חסד על דרך מה שפירשו (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' כלומר ידון אותם בדין נַעַר דזדונו נחשב לשוגג שעושה מעשיו בלי דעת וכן אמרו על פסוק (ישעיה נח, א) 'וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם' אלו תלמידי חכמים ששגגתם עולה זדון 'וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' אלו עמי הארץ שזדונם נחשב שוגג וכן הוא אומר (הושע יד, ב) 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ' עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול. ונראה לי בס"ד דטעם זה רמזוהו בית הלל בדבריהם באומרם 'מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד' והיינו אותיות שהם לפני אותיות חֶסֶד המה אותיות טָעָה דהיינו לומר זה החוטא טעה בעונו דנחשב לו מעשיו לשוגג ומכשול, ובזה מצילו מעונש מות ומקבלו בתשובה.

וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ: (תהלים קטז, ו) "דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ". קשה למה חילק התנא דבריו לשתי חלוקות באומרו וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד וכו', וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ וכו' תסגי בחדא? ועוד בראשונה אמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד ובשניה אמר וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה מה ענין השינוי הזה מרישא לסיפא? ונראה לי בס"ד דמה שאמר וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ וכו' הוא רוצה לומר מן פסוק 'דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ' עד סוף הפרשה שׁוּבִי נַפְשִׁי וכו' כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי וכו' אֶתְהַלֵּךְ וכו' כי דברים אלו שייכי לזכות הבינונים כאלו הם יוצאים מפיהם דמודים ומשבחים להקב"ה שדלה אותם והגביהם בחסדו מטיט היון של העונות ואומר כל אחד מהם 'שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי' זו גן עדן יען 'כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי' זו גיהנם וכף הקלע, ועתה 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' בגן עדן. אמנם מה שאמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע הֳ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' קאי על פסוק זה בלבד כי דוד המלך ע"ה אמר פסוק זה כנגד כת זו הבינונים לשלול נפשו ולהוציא עצמו מכלל הכת הזו והיינו כי הקב"ה יתאוה לתפילת הצדיק ואינו אומר 'תנו לו ואל ואראה פניו!' אך זה דוקא בצדיקים גמורים אבל אלו הבינונים אינם זוכים לכך אלא יתן להם בקשתם קודם ששאלו ולזה אמר אמר דוד המלך ע"ה 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע הֳ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' רוצה לומר אני אוהב ומשתוקק להיות מכת צדיקים גמורים שהקב"ה יתאוה לתפלתי וירצה שישמע קול תחנוני ולא מכת הבינונים שאומר כנגדם 'תנו לו ואל אראה פניו!' ולזה אמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד 'אָהַבְתִּי' פירוש כנגדם אמר זה שרצה לשלול עצמו מהם כי אלו שהם בינונים ואין ניצולים אלא על ידי מדת החסד אין להם מעלה שיהיה הקב"ה מתאוה לתפילתם.

לְאַחַר שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ, גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת, וְרוּחַ מְפַזְּרָתָן, וְנַעֲשִׂים אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים. הנה שם לא יש אפר ח"ו, ואמר כן בדרך משל ודמיון כלומר נִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת להפריד הסיגים מן חלקי הטוב שבה אך להיות הסיגים רבים וחלקי הטוב מועטים באיכותם וכמותם אין בהם שיעור להיות פרצוף בפני עצמו אלא יהיו נטפלין לנשמות גדולות של הצדיקים שיהיו דבוקים בהם כל אחד מהקרוב לשרשו ועשה דמיון בערכם לגבי נשמות הצדיקים הגדולים כמו ערך אבק האפר הנדבק בכפות רגלי האדם כן היא ערכם וחשיבותם של חלקי הטוב אלו לגבי נשמות הגדולות אשר ידבקון בהם.

גֵּיהִנָּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים. פירוש גֵּיהִנָּם דעלמא המתוקן לכל העולם לידון, וְהֵם אֵינָם כָּלִים דנידונין בגיהנם דילהון כי כל רשע יש לו חלק לעצמו בגיהנם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טז:) 'זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם'. או יובן יש גיהנם נעשה לכל אחד לפי ערך מעשיו להשרף בו וזה כלה וחוזר ומתחדש לאותו אדם אחר שישרף בו ויהיה אֵפֶר בתוכו וזהו גֵּיהִנָּם דילהון כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים כי יחזור ויתחדש להם גיהנם חדש בשבילם וכמו דאיתא באגדה בהנך מתים שמצאום רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שהיו אוספים עצים במדבר כדי שישרפום בהם. נמצא אלו גֵּיהִנָּם שלהם כָּלֶה וחוזר ומתחדש להם, ומזה תבין כמה מיני גיהנם יש לרשעים.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבִּין: וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין לְשׁוּלֵי קְדֵרָה. יש להקשות מאי קא משמע לן בדברים אלו? ועוד למה דימה אותם לשחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה ולא לשחרות אחר? ונראה לי בס"ד כי האש אף על פי שמהלך על כל דופני הקדרה הנה הוא שולט בשוליים יותר ולכן הם מושחרים יותר מהצדדין וכן אלו הרשעים אף על פי שכל גופם נתון בגיהנם שולט אש גיהנם בפניהם יותר ולכן יהיו פניהם מושחרים יותר משאר גופם כמו ששולי הקדרה מושחרים יותר מצדדי הקדרה, והטעם מפני כי העונות חקוקים בפנים, כמו שנאמר (ישעיה ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'. או יובן הטעם מפני כי אברים המתייחסים לפנים יהיה בהם רבוי עונות יותר משאר איברים עינים לראות ואזנים לשמוע ופה לדבר ולאכול איסורים. או יובן בס"ד רמז בזה דאחר אותיות קְדֵרָה יש אותיות שׁוּרָה ואלו הן שׁוּלֵי קְדֵרָה כי הם אחר אותיות קְדֵרָה ואמרו רבותינו ז"ל 'אין שורה פחות' משלשה וכנזכר ביומא (יומא דף פז.) על פסוק (איוב לג, כז) 'יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים' עיין שם. ובפנים חקוקים העונות ויש שם שורה שהיא של שלשה מיני עונות שהם שלשה מיני טומאה של חטא ועון ופשע, ולזה אמר פניהם כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה רוצה לומר שיש שם שורה הרמוזה בשולי אותיות קְדֵרָה.

וְאִינְהוּ, מִשַּׁפִּירֵי בְּנֵי מְחוֹזָא, וּמִקַּרְיָן: 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם'. נראה לי בס"ד יש רשעים נשרפין וכלין באש גיהנם וחוזרין ומתחדשין שם ונשרפים פעם אחרת וכן על זה הדרך עד מאה אלף פעמים וכמו שאמרו אותם המתים לרבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כדאיתא באגדה ולכן אלו מִקַּרְיָן 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם' כי שם נולדים ומתחדשים וכל הנולד בעיר נקרא מבני אותה העיר כמו בני גליל בני בבל וכיוצא, גם קראם 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם' כי בהם נבנה גיהנם שמגדיל ומתרבה כי ברבוי הרשעים בתוכו מתרחב והולך.

אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל תַּחֲנוּנַי. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דתענית (תענית כה:) היכי דמי שבחו של ציבור? אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא ולא יתנו מן השמים קודם שישאלו דזה גרע דהוי כאומר תנו לו ולא אשמע קולו, וזהו שאמרה 'אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' ולא תאמר תנו לו ואל אראה פניו! או יובן בזמן שאתה שומע ולא תעשה על ידי אמצעי. או יובן 'שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' שהוא תפלת הציבור ולא מכח גזרת צדיק כחוני המעגל וכיוצא בו דכתיב בהו (שמואל ב' כג, ג) 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים' המבטלים הגזרה מכח מעשיהם הטובים. או יובן יש אדם מתפלל על דבר טוב אך טועה בנוסח תפלתו שמוציא מפיו דברים דמשמען להפך כמו אותו שהיה הולך רגלי במדבר ויגע והתפלל שישלח לו הקב"ה חמור לרכוב עליו וטעה בלשונו ואמר דברים שמשמען שהחמור יהיה רוכב עליו וכך הוה ליה שנזדמן לפניו שר אחד רוכב על חמרתא ויש לה בן קטן כרוך אחריה וגזר עליו שירכיב זה הבן על כתפו וילך, וּבִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ (משלי טז, ז) לא יביט על נוסח הדברים אלא רק על קול תחנונים של האדם שהוא מתחנן בעבור הטובה אף על פי שיצא מפיו דברים דמשמען לרעה, ולזה אמר 'בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' שהם בעבור טובה, ולא נוסח 'אִמְרֵי פִי'. או יובן בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דְּחִילוּ חכמה רְחִימוּ בינה, נמצא אהבה מצד הבינה וידוע שערי תפלה בבינה, לזה אמר אֵימָתַי אֲנִי 'אֲהוּבָה' דייקא בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל תַּחֲנוּנַי.

"דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ", אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי בְּמִצְווֹת, לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ. נראה לי בס"ד דעבודה תמה ושלימה שיעשה האדם בקיום המצות היא שיעשה מאהבה במחשבה ודבור ומעשה וג' פעמים 'אהבה' עולה 'טל' [13×3=39] וזהו (ישעיהו כו, יט) 'טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ' ובזה יזכו שהשפע והפרנסה לא תבא להם ביגיעה כמטר שהוא יורד בזעף אלא כטל שיורד בנחת, ולזה אמר (הושע יד, ו) 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' ואם לא זכו לעבודה שלימה אז ט' של טַל תתחלק לשני חלקים שהם ד"ה, ובזה יהין אותיות 'טַל' אותיות 'דַּלָּה'. ולזה אמר 'אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי דַּלָּה מִן הֲמִצְוֹת' רוצה לומר מכח חסרון המצות שלא עשיתים בשלימות נעשיתי דַּלָּה שנהפכו אותיות טַל שהבטיח הקב"ה לישראל באומרו 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' לאותיות דַּלָּה עם כל זה לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ כי על ידי עסק התורה אנחנו ממתקים את הגבורה שהיא בסוד נ"ו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל כי הג' מנצפך שהם מספר פ"ד כל חלק עולה נ"ו ולכן כל נ"ו שבסוף תיבה רומז לגבורה, ועל ידי עסק התורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ממתקים את נ"ו שהוא סוד גבורה כי אות וא"ו של נ"ו שהוא מספר ששה יתחלק לשני חלקים שהם א"ה ובזה יהיו אותיות נ"ו לאותיות נָאֶה הרומז על המיתוק. ולזה אמר לִי נָאֶה דייקא ולכן לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ. ועוד נראה לי בס"ד אומרה לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ כי על ידי חסרון התפלה נעשה עָנִי שדרכו של עני על הרוב לחזור ולשוב ריקם כמו שנאמר (תהלים יד, ו) 'כִּי עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ' ועל ידי חסרון שיש מצד התורה נעשה רָשׁ ועל ידי חסרון שיש מצד המצות נעשה מָךְ. והנה ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דשערי תפלה הם בבינה ושערי דמעה בחכמה, וידוע כי בבינה יש חמשים שערים שהוא מספר נו"ן ואם תניח אות נו"ן בתוך עָנִי יהיה צירוף עֲנֵנִי ולכן אליהו זכור לטוב בזמן שראה את ישראל בתואר עני אמר 'עֲנֵנִי הֳ' עֲנֵנִי' (מלכים א' יח, לז) ואם תניח אות א' הרומז ללימוד התורה לשון (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' בתוך אותיות רָשׁ יהיה צירוף רֹאשׁ והוא הנרמז בתיבת בְּרֵאשִׁית שהוא בי"ת רֹאשׁ דכתיב (משלי ח, כב) 'הֳ' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' ואם תניח אות ה"א הרומזת לחמשה חלקים של שלימות המצות שהם מעשה ודיבור וכוונה ומחשבה ורעותא דליבא עם אותיות מָךְ יהיה צירוף כַּמָּה שהם מספר שם אדנ"י [65] שהוא סוד המלכות ששם הוא תיקון המצות שהם בסוד נפש כמו שכתבתי על מאמר 'על אחת כמה וכמה' שהוא ב' פעמים אדנ"י וזהו 'כמה וכמה' שעולים מספר ק"ל שהם חמשה הויו"ת הנרמזים באות ה' וכנזכר במקום אחר, נמצא אותיות המבטלים 'עָנִי רָשׁ מָךְ' הם אותיות נָאֶה לזה אמר לִי נָאֶה דייקא הם ג' אותיות הנזכר לכן לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.

'פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן' מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין. 'פּוֹשְׁעֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּגוּפָן'? אָמַר רַב: בַּעֲבֵרָה. יש להקשות למה אמר קַרְקַפְתָּא דמשמע דקאי על תפילין של ראש לימא דלא מנח תפילין בסתס דקאי אתפילין של ראש ותפילין של יד? ונראה לי בס"ד כי התפילין הוא אות ועדות שגופינו קנוי להשם יתברך לכך מצות תפילין אמורה בפרשת בשלח תכף ליציאת מצרים דכתיב (ויקרא כה, נה) 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' ומנהגו של האדון תולה חותם וסימן בצואר עבדו שיעיד עליו שהוא עבדו ואינו בן חורין וכן עשה השם יתברך לישראל במצות תפילין אך של יד מכוסה ואינו נראה אבל של ראש הוא גלוי ולכך הוא עיקר האות ולזה אמר 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ולכך זה שהוא מזלזל באות זה של ראש המעיד שגופינו קנוי להשם יתברך נקרא 'פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן' דייקא, ומה שאמר 'פּוֹשְׁעֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּגוּפָן' ואיכא דאמרי 'בַּעֲבֵרָה' רוצה לומר בזנות נראה כיון דאדוקים בזנות הרבה ודאי יחטיאו את ישראל הן זכרים הן נקבות לרדוף אחריהם לטמותם וזו הטומאה קשה לפני המקום יותר מאם היו הורגים אותם.

וְ'שֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. הא דמכנה את ישראל בשם 'אֶרֶץ הַחַיִּים' נראה לי בס"ד כי מצינו שנקראים בשם אֶרֶץ דכתיב (מלאכי ג, יב) 'וְאַתֶּם תִהְיוּ לִי אֶרֶץ חֵפֶץ' והטעם כי אֶרֶץ הוא לשון רצון כנזכר בזוהר הקדוש ועל שם שעושין רצון אבינו שבשמים נקראים בשם אֶרֶץ וזה התואר יבא להם מכח קיום המצות, אך מכח לימוד התורה יבא להם תואר חַיִּים כדכתיב (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' ופרשתי בס"ד הטעם כי התורה נקראת טוֹב דכתיב (משלי ד, ב) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם' ויש בה ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] שכל חלק נקרא טוֹב הרי ד' פעמים טוב [17] עולה חַיִּים [68] . וידוע כי אלו ד' חלקים פרד"ס שהוא סוד חַיִּים הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה וזהו שנאמר 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' דייקא רוצה לומר בתורה שהיא כנגד שם הוי"ה לכך 'חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' ולכן כינה הציבור כאן בשם 'אֶרֶץ הַחַיִּים' שהם צדיקים שנקראים בשם אֶרֶץ מכח המצות ובשם חַיִּים מכח התורה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'כּוֹבֵשׁ', רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׂא'. לפי פירוש רש"י ז"ל [כובש - את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות: נושא - מגביה כף מאזנים של עון] קשה מאי נפקא מינה בין כובש לנושא דפליגי רבנן? גם בין הכי ובין הכי מה טעם יש בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות תשובה בפרק ג׳) שיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהוא כנגד כמה עונות שנאמר (מלכים א' יד, יג) 'יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר (קהלת ט, יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' ואין שוקלין אלא בדעתו של אֵל דֵּעוֹת והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות עיין שם. נמצא אם יש עשרה עונות קלים ומצוה אחת חמורה וגדולה תכריע אותם, וזה הוא כונת מאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' רוצה לומר יכביד איכות המצות כדי שבזה ירבו באיכותן על איכות העונות ויהיו העונות מועטין כנגדן כי שיקול זה אינו לפי המנין אלא לפי האיכות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ומאן דאמר 'נוֹשֵׂא' רוצה לומר הקב"ה ימציא ברחמיו טענה להמעיט על ידה איכות העונות שיהיו קלים ואז ממילא ירבו הזכיות באיכות על העונות. ואם תאמר במה יכביד איכות המצות למאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' ובמה יקל איכות העונות למאן דאמר 'נוֹשֵׂא'? הענין הוא על פי מה שאמר הכתוב (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' שפירשו בו הכוונה שידון אותם כנער שהוא חסר דעת דלכך זדונו חשיב כשוגג, כמו שנאמר (ישעיה נח, א) 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' דזדון עם הארץ נחשב כשגגה מפני שאין מכירים ערך העון כמו שהוא וזהו 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל' דן את מעשיהם כמעשה נער וזו הכוונה של מאן דאמר 'נוֹשֵׂא' שהוא מיקל איכות העונות ואז יהיו מועטים באיכותם כנגד איכות המצות. אך מאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' לא ניחא ליה בדרך זה לחשוב הזדונות כשגגות אלא אומר ההצלה בדרך אחרת על פי מה שאמר הכתוב (הושע ט, י) 'כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל' שפירשו בו הכוונה שיעריך מעשים טובים של ישראל לגבי אומות העולם שאין להם מעשים טובים כלל אלא אדרבה להפך ולכך זה המעט של ישראל נחשב דבר רב ועצום כאדם המוצא ענבים במדבר שמם שיגדל ערכם בעיניו אף על פי שהם מועטין וקטנים וחמוצים מעט, ואם כן בזה יגדיל איכות המצות של ישראל ואז ממילא יכריעו באיכות את העונות ולזה אמר 'כּוֹבֵשׁ' ולפי זה איכא נפקותא גדולה בפלוגתא זו דלמאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' חומר העונות ישאר כמו שהוא וצריכין לקבל עונש גמור עליהם אלא שהם ניצולין מן כליה ויסורין קשים מחמת שאיכות המצות רב על איכות העונות, אך למאן דאמר שהוא מקל העונות דחושב אותם לשגגות אז גם עונשם יהיה קל מאד דאין צריך לקבל יסורין אלא שיעור עונש הראוי לשוגג שהם יסורין קלין מאד. ועוד נראה לי בס"ד לפרש כונת כּוֹבֵשׁ וְנוֹשֵׂא דנקטי רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא כי ידוע שהחוטא גורם שתעלה הקליפה למעלה מתחום שלה שיכנס החול במקום הקודש אך ידוע שיש שתי בחינות בעולמות העליונים האחד בסוד היושר והאחד בסוד העיגולים וכל מה שיש בזה יש בזה והחוטא פוגם בשתי הבחינות דיושר ועיגולים שגורם 'עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' (משלי ל, כג) והשתא יש להקשות דרבי אלעזר מדבר בפגם של בחינת עולמות היושר דעל זה יפול לשון כּוֹבֵשׁ רוצה לומר הקליפה שהיא הנקראת עון שעלתה למקום קדוש העליון ממקומה אז הקב"ה ברחמיו כובש אותה ומוריד אותה למקומה התחתון כדי שלא תינק ממקום הקודש העליון כי בעולמות היושר דחיית הקליפה מלמעלה למטה ועל זה שייך לשון כובש, אך רבי יוסי ברבי חנינא מדבר בבחינת העיגולים ושם לא שייך לשון כובש אלא העתקה ממקום למקום שנושא את הקליפה הנקראת עון ממקום הקדוש שנתקרבה אליו וזורקה למקומה ועל זה שייך לשון נוֹשֵׂא שמעתיקה ונושא אותה ממקום הקודש. והנה הגאון השל"ה ז"ל (במסכת יומא דף רלט.) כתב דגם רבי אלעזר דאמר כּוֹבֵשׁ קאי על העונות ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והענין הוא על דרך דאיתא במציעא פרק האומנים (בבא מציעא פ.) 'נפח קשה כמשוי' נמצא כשיש ב' דברים שוים במשקל ולאחד מהם יש נפח יותר קשה לבהמה כתוספת משוי ולפעמים דבר אחד אינו שוקל כמו האחר אבל הנפח שלו יותר גדול נחשב שוה עם האחר במשוי והקב"ה רַב חֶסֶד רוצה להכריע כף זכות שיהיה במשקל יותר מכף חובה וגם רוצה שכף חובה לא יהיה יותר בנפח, מה עושה הקב"ה? לוקח העונות וכובשם ביחד! לא שכובש הכף אלא רק העונות בעצמם כובשם ודוחקם זה על זה למעט נפוחם ושתי כפות עדיין שוים, ואז נושא כף חובה שנעשה קל מחמת שנתמעט ניפוחו כי הכף הזכיות נעשה יתר עליו מכח הניפוח, ונמצא כובש קאי על העונות ולא על הכף ונושא קאי על הכף של העונות עד כאן תוכן דבריו, יעוין שם. והנה בודאי גם לפי דברי הרב ז"ל אין הדברים כפשוטן ממש דאין שם כפות ממש ולא נפח ממש ורק הוא לשון מליצה ודמיון לשבר האוזן. מיהו צריך להבין המכוון של הדברים האלה בנמשל איך ימעט הנפח? ונראה לי בס"ד יש עון דנחשב גדול וחמור הרבה לאו מצד עצמו בלבד אלא מצד שגרם האדם שעשאו מכשול לאחרים שלמדו ממנו לעשות גם הם עון זה, ובזה נמצא גדל עונו של זה כדמיון דבר שנתנפח אשר משקלו לא נתרבה ורק מראה כמותו נתרבה לעיני הרואין מחמת הניפוח שלו ולכן כמו שהניפוח של המשא מוסיף קושי על הנושא אותו אף על פי שלא כבד משקל גופו כן זה העון יוסיף עונש לאדם העושה אותו מחמת שגרם לאחרים שילמדו לעשות גם הם עון זה. אך מאחר כי תוספת זו שגרמה לתוספת הבאה מן הניפוח יתחייב בה האדם מכח דינא דגרמי שגרם לאחרים ללמוד החטא הנה הקב"ה בחסדו לא ידין האדם ההוא בדינא דגרמי ואז לא יגיע לו נזק מחמת תוספת זו של הניפוח ויוסר תוספת זה של הניפוח מן העון שלו, וזהו ענין כובש העונות שאם יש עונות שיש בהם ענין נפוח כגון שגרם לאחרים לחטוא גם הם ובזה נעשה בהם תוספת רע מחמת זה אז יכבוש אותם לסלק מהם תוספת רע שנדמה לנפח שיש באלו העונות אבל בזכיות כל זכות שיש בו ענין תוספת שדומה לנפח דהיינו שגרם לאחרים ללמוד ממנו לעשות גם הם מצוה זו כמוהו לא יכבישם אלא ישארו בנפח שלהם ואז ודאי יכריעו הזכיות.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה. נראה לי בס"ד הכוונה כי סידור הזכיות נעשה על פי מדת החסד וסידור העונות על פי מדת הגבורה, וכאשר תמצא בזוהר הקדוש (בפרשת אמור דף ק:) תלמידי חכמים לקביל דא שלשה ספרים פתיחין ביומא דא פירוש כנגד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] יעוין שם. וידוע שמדת הגבורה יש בה תערובות ממדת החסד כי לעולם שמאלא איצטריכא לימינא ואמרתי בס"ד רמז לדבר 'שמאל' קרי ביה 'שם א"ל' שהוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ולכן מיכאל שהוא שר החסד עף העולם בעפיפה אחת (ברכות ד:) שהוא נגלם במים דוקא ברדתו לעולם הזה אך גבריאל שהוא שר הגבורה עף בשתים מפני שנגלם במים ובאש דשמאלא אצטריך לימינא וכנזכר בשער מאמרי רבותינו ז"ל, ולכן אף על פי שסידור העונות הוא במידת הגבורה יש בה חלק מן מדת החסד על כן יש בסידור זה צד חסד שמדת הגבורה עצמה מעברת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. ולזה אמר וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה כלומר אל תתמה איך בפעולת הדין שהוא סידור העונות הנעשה במדת הגבורה יהיה פועל רחמים שיעביר ראשון ראשון? לזה אמר כָּךְ הִיא הַמִּדָּה רוצה לומר כך היא אצילות המדה הזאת עצמה של הגבורה שיש בה חלק מן החסד ולכן מצד זה נעשה פועל רחמים גם כן. ובזה מובן מאמר (חבקוק ג, ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר'. ועיין להרי"ף ז"ל מה שפירש מאמר 'וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה' והר"ן ז"ל ביאר דבריו ומה שאמר בשם הגאון ז"ל, עיין שם. ועיין הרמב"ם הלכות תשובה בפרק ג' יעוין שם.

כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע". מקשים הא בקרא קאמר עָוֹן וָפֶשַׁע לשון יחיד? ונראה לי הדברים מבוארים על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ג' מהלכות תשובה) בשעה ששוקלין עונות האדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו בתחילה ולא שני אלא משלישי ואילך אם נמצאו עונותיו מרובין על זכיותיו אותם שתי עונות מצטרפין ודנין אותו על הכל ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו מעון שלישי ואילך מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השנים וכן הרביעי הרי הוא ראשון שכבר נמחל השלישי וכן עד סופן, עד כאן לשונו יעוין שם. ולפי זה מה דנקיט קרא 'נֹשֵׂא עָוֹן' לשון יחיד, הכוונה היא שלעולם נֹשֵׂא עָוֹן אחר שהוא הראשון ועל ידי כן נמחלין כולן כי כיון דנושא חד נשאר השני ראשון ומעביר וכן על זה הדרך.