בן יהוידע על פסחים פו:

מַאי טַעְמָא קָרִית לָךְ "רַב הוּנָא". יש להקשות למה המתינו בשאלה זו? והיה להם לשאול אותו על דבר זה כשאמר לו שמי רב הונא! ונראה לי בס"ד כי בתחילה תירצו בעדו משום ד'שרי לצורבא מרבנן להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה' (נדרים סב.) אך אחר שראו בו עוד דברים אשר לפי דעתם טעה בהם חשבו דעדיין אינו תלמיד חכם גמור ולא נעשה שלם בחכמה כדי שראוי להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה. ולכך הקשו לו איך קרא עצמו רב?! או יובן בס"ד כי הם בתחילה לא רצו להטרידו בשאלות וקושיות קודם שישב ויכבדוהו בכבוד האורח ולכן אחר דנח וישב וכבדוהו בכוס כמנהג האורחין אז התחילו לשאול אותו בהשגות אשר היו משיגים עליו. ומה שאמרו לו לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא שכבדוהו בכבוד גדול להושיבו במקום גדולים ועדיין לא ידעו אותו, נראה לי בס"ד כי הם היו יודעים שהוא בנו של רב נתן ולכך כבדוהו בשביל כבוד אביו אף על פי שלא ידעו אותו עדיין אם הוא תלמיד חכם או לאו. ובזה יובן לתרץ דקדוק אחר מה שהוצרך מסדר הש"ס לפרש שהי' רב הונא ברי' דרב נתן דאקלע לבי רב נחמן בר יצחק וקשה מה צורך להודיעינו שם אביו? וסגי לומר רב הונא בסתם כי זו מעשה היא! ובזה ניחא שבא ללמדנו תירוץ דקדוק הנזכר.

כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה, חוּץ מִצֵּא. קשה לפי פשוטן של דברים איך יתאכסן האורח אצל בעל הבית בעל כרחו? ונראה לי בס"ד הכוונה כָּל שירות שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת לעשות בתוך ביתו עֲשֵׂה , חוּץ מִצֵּא רוצה לומר חוץ משירות של יציאה שיאמר לך צא והבא לי דבר זה משוק פלוני או מבית פלוני וכיוצא בזה אין אתה מחוייב משורת דרך ארץ לעשות לו שירות חוץ לביתו. או נראה לי בס"ד צֵּא לשון מאיסות וטינוף כמו 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ' (ישעיה ל, כב) דפירושו הוא לשון טינוף וכן כתב רד"ק. וכאן רוצה לומר כָּל שירות שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה לו חוּץ משירות שיש בה טינוף ומאיסות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מ ן צ רכי א שה דהיינו אם יאמר לך בעל הבית להתעסק בצרכי אשתו אין אתה מחוייב לעשות משום כי בשירות זו אתי לידי חשדא לכן התרחק משירות של צרכי אשה. או יובן חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מ ן צ דוקי א שה כלומר אם בעל הבית הוא צדוקי אין לך לשמוע דבריו אפילו בדברים דעלמא דילמא בעי מינך מידי שהוא הפך דברי חז"ל, וכן אם בעלת הבית היא אשה אינו נוהג מנהג דרך ארץ זה עמה משום חשדא. או יובן חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מ ן צ ד א יסור רוצה לומר דבר שאין בו איסור ממש אלא צד איסור נמי לא תשמע לו כגון שאומר לך לאכול ולשתות דבר שיש בו חומרא דאם הוא אסור זה פשיטא שלא ישמע לו. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש כָּל שירות ומעשה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת לעשות, עֲשֵׂה, חוּץ מדבר שאומר לך 'צֵּא משורת דרך ארץ' רוצה לומר דמבקש לעשות דבר הפך שורת דרך ארץ ונימוס העולם עכ"ד נר"ו.

מְסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל. הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא השיב כמו תשובה הראשונה 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה' ותירץ אותה תשובה היתה מהלכות דרך ארץ והא עדיפא שהיא מדינא דגמרא? עיין שם. ומקשים על תירוץ מהרש"א ז"ל נהי דתשובה זו עדיפא טפי מכל מקום הקושיא היא עליהם דקארי לה מאי קארי לה כיון שהם שמעו תשובה דְכָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת וכו' וקבלו אותה מה ראו לשאול שאלה זו השנית? ונראה לי בס"ד כי הם חשבו בדעתם מה שאמר 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה' לא אתמר על מידי דאכילה ושתייה אלא דוקא על ישיבה וכיוצא בה, משום דאכילה ושתייה יזדמן בהם דברים הכרחיים המעכבים את האורח מלעשות רצון בעל הבית דאולי הוא בתענית ויצטרך לגלות להם הטעם של הסירוב מפני שהוא בתענית או אולי יש לו מיחוש שאותו מאכל ומשקה יזיק לו או אולי הוא מתנהג בחסידות של סיגופים ועוד נמי יזדמן בשתיה דבר אחר אולי הוא חושש לעצמו שמא ישתה הרבה וישתכר ויתבזה, לכך חשבו דהאי כללא לא איתמר באכילה ושתייה אלא על ישיבה וכיוצא, ולכן אחר שראו שנתנו לו כוס יין שהוא דבר שתייה ולא סירב הקשו לו כי לדעתם לא איתמר אותו הכלל על אכילה וכל שכן על שתייה. אי נמי נראה לי בס"ד לתרץ כי בראשנה כשאמר לו 'לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא' מסתמא בעל הבית אמר לו זה ועל כן אמר 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה', אך בנתינת הכוס אפשר דאחד מן בני הבית או אחד מן המסובין הושיט לו הכוס ולא היה בעל הבית אך היה אדם חשוב ולכן הוא לא השיב תשובה הראשונה וגם הם לא תירצו בעדו משום תשובה ראשונה כיון דבזה לא היה בעל הבית ולכך השיב תשובה ד'אֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל' כי היה אותו שנתן לו הכוס אדם חשוב וגדול. ומה שאמר שְׁלֹשָׁה מִגַּסֵּי־הָרוּחַ נראה לי סימן לדבר 'גאוה - ג' אוה' רוצה לומר אם אוה לשתות ג' הרי זה גאוה.

הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה. נראה לי בס"ד עוד טעם אחר דרך דרש דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) 'שרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה' וכן אמרו (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' ופרשנו הטעם מפני דעל ידי זווג איש עם אשתו אף על פי שאינה בת עיבור כגון שאין לה דמים שהיא עקרה או מעוברת על כל פנים מולדים נשמות מאותו זווג יען שבשביל מצות עונה זו גורמים שיתייחדו למעלה ספירת היסוד עם ספירת המלכות ובחיבורם יחד נולד אור נשמה אחת כמו ענין אשר תכה אבן באבן ויוצא מהם אור וגם עוד ממילא על ידי חיבור יסוד עם מלכות ימשך שפע ברכה לאדם אשר נעשה על ידו חיבור זה. ובזה פרשתי בס"ד המדרש 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ' (בראשית כה, כא) מלמד שהתפלל בעושר והוא תמוה! אך הכוונה שעשה בתפילתו חיבור יסוד ומלכות שהם מספר 'עושר' כי מספר 'יסוד ומלכות' עולה מספר 'עושר' [כלומר 496+80 =576] ולכך בחיבורם ימשך שפע של עושר. ועיין מ"ש בס"ד לעיל בפרק קמא דברכות על דף יו"ד במאמר 'וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' שסמך גאולה לתפלה עיין שם. נמצא הברכה באה לאדם מעת שהוא מזדווג עם אשתו שעל ידי כך מתעורר לעשות חבור יסוד ומלכות שבחיבורם ימשך שפע עושר וברכה לאדם, ומאחר שהברכה באה לאדם על ידי התחברותו עם אשתו, לכך נמצא אשתו אוכלת משלה ואינה מסוג מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה א, ג) אף על פי שאנחנו רואין שהאיש הוא המביא פרנסה לאשתו יען דבאמת היא יש לה שותפות עמו בהשתלשלות שפע הברכה הנעשה מכח זווגם זה עם זה, ואדרבא מצינו בדברי חז"ל שקראו הברכה על שמה שתלו אותה בה יותר. ברם כל זה הוא מעת שהתחיל להזדווג עמה ביאה שניה שהוא זווג הראוי להוליד בו נשמות שעל ידי כך יתעורר דוגמת זאת בספירות למעלה שיתחברו יסוד ומלכות שבחיבורם נולד נשמות וגם ישתלשל שפע ברכה אבל בביאה ראשונה שהיא אינה להוליד אלא רק לעשותה כלי דהא 'אין אשה מתעברת מביאה ראשונה' (יבמות לד:) עדיין לא התחיל להשתלשל שפע הברכה לאדם בשותפות אשתו על דרך האמור לעיל ולכן מה שתאכל בבית בעלה לאו משלה אוכלת ולכך ראוי שתתבייש בעת אכילתה ותחזיר פניה כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה. והנה ידוע שהכלה נקרא עליה שם כַּלָּה מעת כניסתה לחופה עד ביאה שניה ולכן פה עירנו מנהגם גם בטבילה שניה כשתלך לטבול בבית אביה יביאוה בלילה לבית בעלה באמבוהא ונירות מהלכים לפניה ואין נוהגים בה צניעות להסתיר טבילתה כדרך הנשים ורק אחר ביאה שניה נוהגת כשאר נשים להסתיר טבילתה ולכן אמר התנא הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ רוצה לומר בעוד שיש עליה שם כַּלָּה אז הופכת פניה משום דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וקודם ביאה שניה עדיין לא התחיל שפע הברכה בשותפות שלה ואין הברכה נקראת עדיין על שמה, ואמר זאת באכילת בשר הפסח ששחט עליה בעלה והוא גם כן יושב בחבורה זו דאכילת הפסח. ועוד נראה לי בס"ד לומר טעם אחר בזה, דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) 'שרוי בלא אשה שרוי בלא חומה בלא ברכה בלא שלום' ועל כן לפי זה אם האשה אוכלת משל בעלה אינה אוכלת בחינם דהא על ידה הוא שרוי בחומה וברכה ושלום ואם כן הנאתו ממנה יותר אך זה תינח אם היא התחילה להתעסק בצרכי הבית ולשמש את בעלה ולשמור לו ביתו וכליו שעל ידי כך הוא שרוי בתוך חומה וברכה ושלום אבל אם היא עודנה כלה יושבת בחדרה תוך כלת חתנים ואינה עוסקת בצורכי הבית ואינה תופסת כלום מכל כלי הבית ובית בעלה עודנו ביד אחרים לא הגיע עדיין ממנה הנאה לבעלה ואם כן אין זו אוכלת משלה ולכך היא בושה לאכול בחבורת הפסח ששחט עליה בעלה מפני שבעלה יושב שם כי 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה' אלא הופכת פניה ואוכלת. פז. "וְהָיָה בַיוֹם הַהוּא נְאֻם הֳ' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ יש להקשות ד'בַּעְלִי' צודק יותר בְּבֵית חָמִיהָ שכבר נבעלה וכמ"ש הרי"ף ז"ל. ונראה לי בס"ד דמה שאמר 'בְּבֵית אָבִיהָ' לא קאי על זמן שהיא ארוסה קודם נשואין אלא קאי על אחר נשואין שכבר נבעלה והולכת מבית חמיה לבית אביה והליכה זו היו תהיה בשני אופנים הא' הוא שבעלה אוהב אותה ומתנהג עמה בשלום ואהבה וחיבה והולכת לבית אביה לספר להם על טוב מצבה ומעמדה בבית בעלה כדי שישמחו. ועל זה האופן קאמר ' כְּכַלָּה ' שנמצאת שלמה בְּבֵית חָמִיהָ ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה וזו בהיותה בבית אביה היא אהובה לבעלה ואין לה מאיסה כלל. ואופן הב' הוא שבעלה אינו אוהבה ומראה לה פנים זועפות, ועושה לה הכעסות ועל כן הולכת ובורחת לבית אביה, וזו בהיותה בְּבֵית אָבִיהָ היא בפירוד ושנאה עם בעלה ומואס בה. נמצא האשה אחר שנשאת והולכת לבית אביה לפעמים היא עומדת שם באהבה ושלום עם בעלה ולפעמים להפך כמ"ש בשני אופנים הנזכרים, מיהו אם אנחנו רואין שהיא אינה זזה מבית בעלה שתמיד היא בבית חמיה ואינה הולכת לבית אביה זו הדבר יורה שהיא באהבה גדולה ועזה עם בעלה ולכן אינו יכול לעזוב אותה אפילו שעה אחת וגם היא אינה יכולה לזוז מאצלו שעה אחת ולכך יושבת עמו תמיד ואינה זזה מביתו. וכן ישראל ידמו לעתיד ככלה שהיא תמיד בבית חמיה ואינה יכולה להפרד מבעלה רגע, כן ישראל אין חוטאים כלל אלא תמיד הם מרוצים לפניו יתברך מה שאין כן עתה ידמו כְּכַלָּה שאתה מוצא אותה בְּבֵית אָבִיהָ , דזה יהיה בשני אופנים הא' לטובה שנמצאת שלימה ובאה להגיד שבחה בבית אביה, והב' להפך שיש בינה לבין בעלה שנאה והכעסות ולכך בורחת לבית אביה, ולכן על זמן הזה שדומה לכלה שהולכת לבית אביה קוראת אותו בשם 'בַּעְלִי' כי לשון בעל סובל שני פירושים הא' לטובה שהוא לשון בעילה חיבור איש ואשתו, והב' לשון מאיסה כמו געילה או בחילה שכן פירש הרד"ק ז"ל על פסוק 'וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם' (ירמיהו לא, לא) שכתב 'בָּעַלְתִּי' כמו בחלתי עניינו קצתי כמו 'וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי' (זכריה יא, ח) עיין שם. וכתוב בספר השרש שכן הוא הלשון בערבי שאומרים 'ב'על אל רג'ול ב'אל מרא' כלומר קץ בה וגירשה יעיין שם. הרי לשון בַּעַל סובל שני פירושים אחד לשבח ואחד לגנאי וזה השם ראוי להיות על אשה אשר תמצאנה הולכת מבית בעלה לבית אביה שהליכה זו היו תהיה בשתי אופנים אשר אמרנו אך תואר אִישִׁי אין בו משמעות לגנאי כלל אלא רק לשבח וזה יצרך על כלה שתראה אותה תמיד בבית חמיה ואינה הולכת לבית אביה כלל ובזאת אין מקום להסתפק בלגנאי אלא רק לשבח כיון שהיא עומדת תמיד עם בעלה באהבה ושלום ולכן אינה זזה מביתו. והנה הרב עיון יעקב ז"ל כתב, נראה לי הפירוש לפי שישראל בעולם הזה הם כפופים לשני אדונים כדאיתא בברכות ועירובין (ברכות סא. ועירובין יח.) 'אוֹי לִי מִיִּצְרִי וְאוֹי לִי מִיּוֹצְרִי' ודומין לארוסה בבית אביה דקיימא לן אביה ובעלה מפירין נדריה שיש עליה רשות בעלה ואביה מה שאין כן לעתיד שיסיר ה' אֶת לֵב הָאֶבֶן שהוא היצר הרע מקרבינו ולא יהיה עלינו רק רשות ה' אחד אז היא כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ שאין עליה רק רשות בעלה עד כאן לשונו. ואנא עבדא נראה לי בס"ד לפרש הקדמה זו ודרך הנזכר שדרך בו הרב ז"ל באופן זה והוא כי האדם מעת הלידה יבא יצר הרע וימשול בו דכתיב (בראשית ד, ז) 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ' ווכמו שנאמר בקהלת (קהלת ט, יד) 'עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים' אך אחר שיהיה בן י"ג שנה יבא גם היצר הטוב למשול בו והאדם יהיה תחת ממשלת שני אדונים שזה מושך אותו תחת ממשלתו וזה מושכו תחת ממשלתו כן האדם פעם יצר הרע מושל בו שיעשה האדם כדבריו ופעם יצר הטוב מושל בו שיעשה כדבריו כי האדם פועל טוב ופועל רע! וזהו ממש כְּכַלָּה בעודה בְּבֵית אָבִיהָ שיש לה שני אדונים שולטים בה שאביה ובעלה מפירים נדריה. אך לעתיד יתבטל היצר הרע ויתוקן לגמרי שיהיה נכלל ביצר הטוב ונמצא אינו שולט בישראל אלא יצר הטוב כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ אשר שליטת אביה בטלה ולא נשאר עליה אלא רק שליטת אדון אחד שהוא בעלה. ובזה יובן רמז הכתוב אשר בו נרמז דבר זה והוא כי אִישִׁי [321] עם הכולל עולה יֵצֶר הַטּוֹב [322] ותיבת בַּעְלִי הוא ' ב ' עָלַי ' רוצה לומר שני שרים יש עלי.