בן יהוידע על פסחים פז.

"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ" (שיר השירים ח, ח) זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד. קשה למה מכנה את דניאל בשם עירו יאמר 'זֶה דָּנִיאֵל'? ונראה לי דכנהו בשם עירו שנקראת עֵילָם לשון התעלמות לרמוז כי חסרון זה שנתעלמה חכמתו בקרבו ולא גילה אותה חוצה ללמדה לאחרים. גם הכתוב דימהו לאשה שקראו 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' כי האשה נשפעת מבעלה אכילה ושתיה ואחר כך היא משפעת לבנה מדדיה חלב הנעשה מן אכילה ושתיה ולזה ידמה התלמיד חכם שנשפע תורה מרבו ואחר כך הוא משפיע לתלמידיו, אבל הלומד ואינו מלמד דומה לאשה קטנה שאין לה דדים להניק בהם ונמצא נשפעת ואינה משפעת.

"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי ה " ו וידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ה) התורה נקנית ב מ " ח מעלות הרי אותיות חוֹמָה. לזה אמר אֲנִי חוֹמָה זוֹ תּוֹרָה גם היא חומה ששומרת האדם מן החטא ומן היצר הרע כמו החומה שעושין אותה לשמור. ' וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת ', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כמו המגדל הוא מסויים וניכר ונראה לכל כן התלמידי חכמים. גם אמר 'כַּמִּגְדָּלוֹת' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מך גדלות' שהוא עניו ומך, ומחמת כן יזכה לגדלות ד'מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר, אִיהוּ רַב'. ועוד אמר ' אֲנִי חוֹמָה ' זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דכתיב (ירמיהו לא, כא) 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר' ולכן כנסת ישראל שהוא סוד נוקבא נקראת חוֹמָה על שם הכתוב 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר', 'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שמשפיעים כמו הַשָּׁדַיִם.

אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. נראה לי בס"ד יש רואה קרי מחמת הרהור זה 'טַעַם חֵטְא ' אבל קרי שלא מחמת הרהור אלא מחמת טורח או רבוי אכילה או מצד חולי אין בו טַעַם חֵטְא וזה לא יבצר גם מבחורי ישראל. ויליף מן 'מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם' (תהלים קמד, יב) רוצה לומר אף על פי שעתה הם מְגֻדָּלִים שנעשו גדולים בשנים עם כל זה כאילו הם עודם בִּנְעוּרֵיהֶם רוצה לומר קטנים שאין להם הרהורים רעים.

"בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת" (תהלים קמד, יב) , אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. פירוש אין נזקקין בשעת ווסתן ואם ראתה כתם אינה תולה לומר שמא ישבתי במקום דם ונתלכלכתי אלא אוסרת עצמה ופורשת מבעלה ודריש 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה והפרשה על דרך מה שאמר במאמר (ברכות ו.) 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת' שהוא מלשון 'חוטב עצים' שישראל נחטבים ונבדלים משאר אומות וכן 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה שנבדלים מבעליהם. או 'מְחֻטָּבוֹת' לשון חשיבות שיש לאשה חשיבות בענין זה של פריסת נדה שהיא נאמנת יותר משאר דברים דכתיב (ויקרא טו, כח) וְסָפְרָה לָּהּ.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (זכריה ט, טו) "וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ". פירוש כמו המזרק שאין מקבלים בו אלא רק המתקבל לשם בעליו ולא לשם אדם אחר וכן זויות מזבח אין זורקין שם אלא דם המתקבל לשם בעליו ולא דם פיגול כן הם אין מקבלים בפתחיהן אלא זרע של בעליהן ולא זרע אדם אחר שהוא זרע פיגול. והא דאמר וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא : (תהלים קמד, יג) 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים' ניחא ליה בהאי קרא טפי מפני שהוא כתוב אצל אותו הפסוק עצמו של 'בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת' אך לישנא קמא הוה ניחא ליה בפסוק 'כַּמִּזְרָק' דמשמע מיניה האי עניינא טפי מאותו פסוק.

כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל בִּימֵיהֶן. נראה לי בס"ד הטעם כי שם אדנ"י נקרא הֵיכָל כי הוא היכל לשם הוי"ה בסוד (חבקוק ב, כ) וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ 'הַס' מספר שם 'אדני' [65] . וידוע כי בחטא אדם וחוה נפגם אות דל"ת דשם א ד נ"י ונשאר אנ " י וזה הפגם נתקן לאט בכל דור ודור ולכן בזכות שהם שומרים הדלת שלהם לבלתי יכניסו שם אבר איש זר וכן הבחורים שומרים דלת שלהם לבלתי יוציא ממנו זרע לבטלה באשה נכריה הנה הם מתקנים מדה כנגד מדה באות דל"ת דשם אדנ"י הנקרא הֵיכַל שהוא נתקן לאט לאט בכל דור ודור, ולכך מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל שהוא שם אדנ"י בִּימֵיהֶן רוצה לומר נבנה בתיקון אות דל"ת. או יובן אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כנזכר בגמרא דקידושין (קידושין סט:) ומכח השראת שכינה בהם כתיב בהו (ירמיה ז, ד) 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה' וכאשר הבחורים והבתולות שומרים עצמן מן הזנות יהיה יחוס ואז יזכו להשראת שכינה עליהם ונמצא כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל העיקרי בימיהם דהא הכתוב קראם 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה'.

תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק. נראה לי לכך בהושע שהיה ראשון לארבעה כתיב (הושע א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע וכן במיכה שהיה סוף הארבעה כתיב (מיכה א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע המורה על ארבע מה שאין כן ביואל [יואל א, א 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה'] ועמוס [עמוס א, א 'אֲשֶׁר הָיָ֥ה'] וכן ביחזקאל [יחזקאל א, א 'הָיֹ֣ה הָיָ֣ה'] וירמיה [ירמיה א, א 'אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה'] לא כתיב אֲשֶׁר הָיָה בטעם רביע. ובצפניה כתיב (צפניה א, א) אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה בטעם רביע על שהיה ראש לארבע אחרים שהם צפניה חגי זכריה מלאכי.

בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. נראה לי בס"ד הכוונה בָּנֶיךָ הֵם ואב שמחל כבודו מחול דהלכה כרבי מאיר דסבר גם אם אין עושין רצונו של מקום קרויין 'בָּנִים' (קידושין דף לו.) . ועוד בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ שבחנת אותם במדת האמונה שהאמינו אבותיהם, כך כשנכנסו למדבר שמם אלפים ורבבות ולא אמרו: מה נאכל ומה נשתה? וכבר הבטחתם שלא תשכח להם חסד זה דכתיב (ירמיה ב, ב) 'כֹּה אָמַר הֳ' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה', וגם עוד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם שהבטחתם לתת לזרעם את הארץ לנחלה, ועוד הבטחתם שיהיו בניהם צדיקים ככוכבים, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ רמז בזה על שם אכדט"ם שהוא חילוף שם אלקים שהוא רחמים ואותיות המתחלפים הם כד"ט [13] שמספרם ל"ג לכן יתגלה שם זה ביום ל"ג לעומר כנודע. וידוע כל שם הוא כפול בחצוניות ופנימיות, לכן אמר גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם רוצה לומר ג"ל וג"ל רמז לאותיות שם הנזכר יהיה עליהם וזהו מִדַּת רַחֲמֶיךָ . או יובן בס"ד הא דנקט לשון גַּלְגֵּל כי מן ג' ראשונות כח"ב [כתר, חכמה, בינה] נמשך רחמים גדולים כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה נד, ז) 'וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ' ומן כח"ב יתגלגל שפע הרחמים לחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומן חג"ת יתגלגל לנה"י [נצח, הוד, יסוד] ומשם למלכות שבה מושרשים ישראל. ואם היה אומר דברים אלו אז בטענת בני אברהם יצחק ויעקב היה מבטל גזרת הגלות מאחר שנשבע לתת את הארץ לבניהם ראוי דלא נפקי ממנה שזו הגזרה רמוזה ב'יִזְרְעֶאל' ובטענת 'בָּנֶיךָ' היה מבטל גזרה הרמוזה במאמר 'לֹא רֻחָמָה' (הושע א, ו) . ולכן אמר לו הקב"ה אחר כך מאחר שלא אמרת ג' טענות ההם לכך ' גָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת '. והא דאמר הושע הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת אין כונתו לומר שיאבדם אלא רוצה לומר תגלה אותם מארץ ישראל לארץ אחרת.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה. הא דקראו עתה בשם ' זָקֵן ' ללמד עליו צד זכות לומר הואיל שהוא זקן טבעו של זקן להיות רוחו קצרה ואין לו אריכות אפים להתמתן ולהעמיק בדבר למצוא להם זכות וסנגורייא, אלא כששמע שאמר לו 'יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ' אז תיכף ומיד השיב 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת'. ועדיין יש לדקדק באומרו 'זָקֵן זֶה ' מה בא לשלול בתיבת זֶה? ונראה לי בס"ד לומר אף על גב דנמצא כשיטה זו אצל האבות דלעתיד יאמר להם הקב"ה 'יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ' וישיבו אברהם ויעקב 'ימחו על קדושת שמיך', הנה בזה אין הדבר קשה כל כך מפני שימצא יצחק שילמד זכות ואף על גב דהמחייבים שנים והמזכה אחד סגי בהכי כי הקב"ה מדתו מטה כלפי חסד אפילו אם יהיה אחד מליץ טוב כנגד אלף מחייבין! ברם דא עקא מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה שהוא לבדו מחייב, ואין אחר כנגדו מזכה כדי שאני לא אחוש לדבריו ואטה כלפי דברי המזכה ולכן מוכרח שאעשה לו המצאה שעל ידה יהיה הוא עצמו מוכרח לסתור דבריו הראשונים ויבטל הדין שגזר עליהם ויזכה אותם.

'גֹּמֶר' שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִים בָּהּ. פירש רש"י גומרים ביאתם ותאותם. וקשה מנא ליה דקאי גומר על ביאתם ותאותם? ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמרו רבני אשכנז ז"ל במאמר (בבא בתרא קמא.) 'בַּת בַּתְּחִלָּה סִימָן יָפֶה לַבָּנִים' שפירשו תיבת בַּת לשון שינה כלומר שיתקרר אבר התשמיש של הזכר בתחלה שיתאחר הקשוי שלו כדי שתתאחר הזרעתו ותקדים האשה להזריע שזהו סִימָן יָפֶה לַבָּנִים שאז יוליד זכרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה לא:) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' כי הבא באחרונה גובר להוליד כמוהו, וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל, וכן כאן דריש תיבת 'בַּת' לשון שינה וקירור שגומרים ביאתם בה, ואין פורשים באבר קשה אלא באבר בת דאחר שגמר תאותו כולה נעשה בת. ומה שאמר ' דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה ' רוצה לומר אמה היתה מפורסמת בזנות שלא היתה מזנה בהצנע וזו גם כן נתלמדה לנאף בגלוי כאמה בתה ולכן זו מוחזקת ביותר שבניה הם בְּנֵי זְנוּנִים מאחר דאדוקה כל כך בזנות.