בן יהוידע על פסחים סח:

"עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. נראה לי בס"ד טעם לזה כי יום טוב יש לו שתי שמות שהם מוֹעֵד [120] בלשון תורה וְ' יוֹם טוֹב ' [73] בלשון חכמים ומספר שניהם עולה קצ"ג וידוע דשם כוז " ו שהוא אותיות הדבוקים בשם הוי"ה במילואם כזה כ"ף וא"ו זי"ן וא"ו עולה מספרם קצ"ג [193] וגם סְעוּדָה גְּדוֹלָה [193] שהיא כל היום כולו עולה מספר קצ"ג לכן סבירא ליה אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם כי מספר שמותיו שהם קצ"ג הם מספר שם כוז"ו המחובר עם אותיות השם וגם הם מספר 'סעודה גדולה' שנמשכת כל היום כולו וזהו גדולתה. אבל רבי יהושע סובר חציו של יום זה שמספרו קצ"ג נחשוב אותו לה' שהוא מספר שם הנזכר וחציו של יום זה נחשוב אותו על פי מספר 'סעודה גדולה' שתהיה נמשכת כל חציו של יום. או הכוונה חֶצְיוֹ לַה' דהיינו נלך בתר מספר שם אחד שהוא בלשון חכמים ' יוֹם טוֹב ' שעולה ע"ג לַה' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי יודי'ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] עם הכולל ומספר שם השני שהוא מוֹעֵד בלשון תורה נחשב אותו על חצי השני של היום כי 'מועד' גימטריא ק"ך שעולה מספר 'מזון טוב' [120] שהוא רומז על רבוי אכילה ושתיה וזהו לָכֶם.

הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת, דְּבָעִינָן נַמִּי 'לָכֶם', מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. קשה אדרבא כיון דנתנה בו תורה יהיו כולו קודש לה' בעסק התורה? ונראה לי בס"ד דהקשו המפרשים ז"ל מאחר דיעקב ועשו חלקו העולמות, איך יש לזרע יעקב מותרות בעולם הזה שהוא חלק עשו ותירצו דזוכים במותרות מכח עסק התורה המקיים העולם כדין מציל מזוטו של ים עד כאן דבריהם. ולפי זה ראוי שיום זה שניתנה בו תורה נרבה באכילה ושתיה כדי להורות שאנחנו זוכים ברבוי אכילה ושתיה מכח התורה ואינם גזל בידינו. ונראה לי בס"ד ש בת פ ורים ע צרת ראשי תיבות ' שפע ' כי בהם נרבה בשופע.

רַב יוֹסֵף, בְּיוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא אָמַר: עָבְדוּ לִי עֶגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר: אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא. הנה המפרשים ז"ל פירשו דרב יוסף היה לו יתרון גדול מצד הזכירה שהיה זכרן ולא שלטה בו שכחה, גם אמרו דהשכחה שלטה בעולם בשביל שנשתברו לוחות ראשונות, גם אמרו הטעם דנשתברו בשביל שנתנה תורה ביום ושלטה עין הרע של אומות העולם ואם היתה בלילה לא היה עין הרע ולא נשתברו, ולכן אמר רב יוסף 'אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא' עד כאן דבריהם. ועדיין צריך להבין מה קשר יש לדברים אלו בְּעֶגְלָא תִּלְתָּא? ונראה לי בס"ד דמה שאכל עֶגְלָא תִּלְתָּא ביום שבועות זכר לשלשה ימים שקידש משה רבינו ע"ה את ישראל בהם כדי לקבל התורה וידוע כי השם יתברך לא אמר לו אלא 'הַיּוֹם וּמָחָר' שני ימים בלבד ורק יום אחד הוסיף מדעתו, והטעם שהוסיף יום אחד שרצה שיהיה הקידוש שלם בשלשה ימים ושלשה לילות, ולכן כיון שאמר לו השם יתברך ביום רביעי בשבת 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' (שמות יט, י) וכנזכר בגמרא (שבת פז.) מה עשה? חשב יום רביעי וליל חמישי ליום אחד ויום חמישי וליל שישי ליום אחד ויום שישי וליל שבת ליום אחד, ובזה נשלם קידוש שלהם, ולכך ניתנה תורה ביום שבת וכיון דנתנה ביום שלטה עין הרע ונשברו הלוחות ונעשה שכחה ואז נמצא יש רבותא גדולה לרב יוסף בענין הזכירה וזה עולה כפי הרמז של עֶגְלָא תִּלְתָּא. אבל אם לא היה מוסיף משה רבינו ע"ה יום אחד אלא היה דן בדברי השם יתברך כפשטן דאמר ליה ביום רביעי 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' דקאי על יום רביעי ויום חמישי בלבד. נמצא נשלם קידוש שלהם בסוף יום חמישי ואז היה זמן נתינת התורה חל בליל שישי והיתה התורה ניתנת בלילה ולא היה שולט עין הרע ולא היו משתברים הלוחות ולא היתה שולטת השכחה ואם כן מאי רבותיה דרב יוסף בכח הזכירה שיש לו ולכן הוה אמר כן כד הוו עבדין ליה עֶגְלָא תִּלְתָּא. ובזה יתורץ דקדוק אחר למאי נפקא מינה הביא הגמרא דברי רב יוסף? ובזה ניחא ללמדינו דיש לחוש לעין הרע אפילו בדברים שבקדושה.

רַב שֵׁשֶׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא. נראה לי בס"ד הטעם שאומר דבריו אלו כשהולך ועומד אצל הפתח כדי לרמוז בזה המוסר אשר אמר שלמה המלך ע"ה בפסוק 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ' (משלי כו, יד) שפירשו המפרשים ז"ל הכוונה דהדלת כבד מאד ואי אפשר להניעו ורק על ידי שיש לו ב' ציר למעלה ולמטה אז גם ילד קטן יוכל להניעו לפתחו ולסגרו וכן העצל שאינו עוסק בתורה תדמה בעיניו משא כבד מאד וכל זה הוא בשביל שאין לו רצון מצד העליון שהוא המוח ומצד התחתון שהוא הלב ולזה אמר 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהֶעָצֵל עוֹדֶנּוּ עַל מִטָּתוֹ'? בתמיה! כי אם הוא רואה את התורה משא כבד כל זה בשביל חסרון הצירים שהם רצון המוח והלב עכ"ד. ולכן רב ששת שהיה זהיר וזריז בלימודו דהוה מְהַדַּר לֵיהּ כָּל תְּלָתִין יוֹמִין היה אומר דברים אלו השייכים לעסק התורה אצל הדלת כדי לעורר לב השומעין והתלמידים שיקחו מוסר מן הדלת כמו שאמר שלמה המלך ע"ה ויזדרזו בעסק התורה כמוהו והיה עושה זה כל שלשים לחדש תלמודו כי ישראל נמשלו ללבנה שמתחדשת כל ל' יום וגם הם עתידים להתחדש כמותה. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף ז' שפירש במאמר זה דרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא ולכך היה אומר כך יעיין שם נראה לי בס"ד, לכך היה אומר דברים אלו 'כַּד הֲוָה תָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא' לרמוז על גלגול בבא בן בוטא יען כי 'בבא' בלשון תלמוד הוא 'דשא' ודוק היטב.

חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי. נראה לי בס"ד כפל לשונו, האחד על עולם הזה ואחד על עולם הבא דהצדיקים יש להם שמחה גדולה בתורה ומצות בעולם הזה מעין עולם הבא על דרך מה שאמרו (ברכות יז.) 'עולמך תראה בחייך' ובזה יושלם שמחתם בעולם הבא דלא בהילי לאסתכולי באפי שכינה. או כפל דבריו אחד על חלק המעשה ואחד על חלק התלמוד, וזהו חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק המעשה חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק התלמוד, ואם תאמר והלא אתה עיקר עסקך בחלק התלמוד שהוא תיקון הרוח והוא שמחת הרוח, ואיך תאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי שהוא הנפש בחלק התלמוד? ולזה אמר לָךְ קָרָאִי, לָךְ תָּנָאִי , כי התלמוד מביא לידי מעשה ואם לא יש תלמוד איך ידע לעשות ולכן ראוי שהנפש תשמח גם בחלק התלמוד. או יובן בס"ד הטעם שכפל הלשון חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, על פי מה שאמרתי בס"ד בפסוק 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' כי אנחנו עושים שני בחינות בירור בי"א סמני הקטורת האחד בבחינת התפארת בפסוקים תורה שבכתב כפסוק קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה וכו' (שמות ל, לד) שבזה נרמזו י"א סימנים והב' בבחינת המלכות באמירת הברייתא ד'תָּנוּ רַבָּנָן, פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד וכו' (כריתות ו.) שהיא תורה שבעל פה בסוד המלכות. ולזה אמר 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי' רמז בתיבת 'אֵי' הראשון על בירור י"א סימנים שהם בבחינת התפארת בסוד אמירתינו פסוקים תורה שבכתב, ורמז בתיבת 'אֵי' השניה באומרו 'וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' על בירור י"א סימנים של בחינת המלכות באמירת הברייתא דתנו רבנן שהוא סוד תורה שבעל פה שהיא סוד המלכות. וכן כאן אמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי כפלים כי חֲדָאִי אותיות ח"ד י"א וזהו חד אֵי שהוא בסוד המקרא חד א"י שהוא בסוד המשנה והברייתא ולזה אמר לָךְ קָרָאִי , המקרא בעבור בירור חד אֵי וְלָךְ תָּנָאִי הברייתא בעבור בירור חד א"י. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דהתורה נקראת אם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא', אַל תִּקְרֵי אִם אֶלָּא אֵם, וכמו שהאם הגשמית יש לה ב' דדים להניק את בנה כן אֵם הרוחנית יש לה ב' דדים דכתיב (משלי ה, יט) 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת' והם דד ימין זו תורה שבכתב ודד שמאל זו תורה שבעל פה ושני דדים אלו הם מניקים לנפש והנה דד בלשון חכמים הוא חדיה וזהו שאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי את תשמחי בדד ימין ובדד שמאל יען לָךְ קָרָאִי המקרא שהוא דד ימין לָךְ תָּנָאִי המשנה שהוא דד שמאל. ומה שהיה רב ששת מדבר בדברים אלו יותר משאר חכמים מפני שהיה סגי נהור ולא היה גופו נהנה מן הכבוד שעושים ההמון לתלמידי חכמים הן מצד הקימה הן מצד מושב המקום מאחר דאינו רואה בעיניו מה שאין כן שאר חכמים שרואים בעיניהם איך קמים כל העם מלוא קומתם מפניהם ואיך הם יושבים בראש הנה בעל כרחו נהנים מן הכבוד הזה אף על פי שאין לבם חפץ בו ולכן הוא היה אומר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי שהנאת הלימוד מגעת לך דוקא ולא לגופי.