בן יהוידע על פסחים נג.

סִימָן לֶהָרִים מִילִין. נראה לי בס"ד דברי חכמים וחידותם בדרך רמז דידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק ' יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ ' (עמוס ד, יג) דהטעם שברא הקב"ה הרים גדולים עד מאד שאינם ראויים לדירה וישוב כלל מפני שיש רוחות חזקות מאד שיש בהם כח להחריב הישוב מרוב תוקפם. ולכן ברא הרים הגדולים מאד כדי שתוקף הרוח יפגע בהרים תחלה ויחלש כחו ותוקפו ואז חלק הנשמט ממנו ויוצא ובא לישוב אחרי פגעו בהרים יחלש ואין בו כח לעקור הישוב ולהחריבו. ומקשים מעיקרא למה יבואו רוחות חזקות כאלה לעולם כדי שיהיה נצרך לתקן בהרים? ומתרצים כי רוח החזק והקשה מוכרח להתהות בעולם מצד חטא הדבור אשר בני אדם חוטאים בו, שהדיבור הוא רוחא ממללא ולכן בעון הדיבור הרע יתהווה רוח חזק וקשה שהוא רע לעולם, ולכן השם יתברך בחמלתו תיקן נזק רוחות הקשות על ידי ההרים הגדולים. וזהו שנאמר 'יוֹצֵר הָרִים' בשביל שבורא רוח חזק, ואם תאמר ולמאי אצטריך לִבְרֹא רוּחַ חזק, לזה אמר 'וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' שבזה יכיר האדם דעת הדיבור כמה פועלת ואל יהיה קל בעיניו דבר זה לומר מה עשיתי ומה נחשב זה הלא הוא דבר שאין בו ממש, עכ"ד ז"ל. ובזה יובן בס"ד (ישעיה נד, י) ' כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט ' כי קלקול הראשון שהיה בעולם בחטא חוה נמשך מן הדבור שהוא פתוי הנחש, ובית שני נחרב בעון הדיבור, ואפילו בית ראשון וחרבן ארץ ישראל גם כן היה מסיבת הדבור דכתיב (ירמיה ט, יב) 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולימוד התורה בדבור. ולכן לעתיד כאשר 'הֶהָרִים יָמוּשׁוּ' זה סימן שלא יש חטא בדיבור דעל ידי כך לא ימצא רוחות קשות ורעות ולא יצטרכו ההרים. ולכן מזה יתברר כי 'חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ' שלא יהיה עוד חרבן וגלות כי מאחר שלא ישאר חטא בדיבור אז יצר הרע בטל וכל שאר חטאים אינם, וממילא אין עוד חרבן וגלות ד'אֵין הָעַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית' (ברכות לג.) ולכן 'בְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' עוד. ובזה יובן סִימָן לֶהָרִים שימושו הוא מִילִין לשון מלה ודבור, כלומר על ידי טהרת הלשון במילין ודיבורים.

סִימָן לָעֲמָקִים, דְּקָלִים. נראה לי בס"ד ידוע הרים כינוי לבעלי גאוה, ועמקים כינוי לבעלי ענוה שהם שפלים בעיני עצמן כעמקים, וידוע דהצדיק נמשל לדקל שנאמר (תהלים צב, יג) 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' והטעם כי הדקל פירותיו גבוהים למעלה ואין יד האדם מגעת להם, כן הצדיק אוצר שכר מצותיו הוא למעלה ואינו רוצה להנות ממנו בעולם הזה התחתון. וכמו שאמר מונבז 'אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה' (בבא בתרא יא.) . וידוע מה שאמרו חכמי המוסר מי שאינו רוצה בהנאת עולם הזה ואינו רודף אחריה הרי זה יוכל לקנות מדת הענוה והשפלות, מה שאין כן להפך לא יוכל להיות עניו ושפל בעולם הזה כי רבוי ההנאות של עולם הזה מושך לבו אל הגבהות ותאות לב. וזהו שאמר סִימָן לָעֲמָקִים , כלומר הענוים והשפלים הם אותם שדומין לדקלים שאין רוצין בהנאות עולם הזה התחתון אלא אוצרים כל שכר מצות שלהם למעלה וכאן מסתפקים במועט הן במאכל ומשתה הן במלבושים הן בדירה. או יובן בס"ד סִימָן לָעֲמָקִים רוצה לומר אותם המתפללים בכוונה מעומק הלב, דקלים שאוצרים מצותיהם למעלה ואין מבקשים בעולם הזה התחתון כלום, ולכן אלו ודאי יתפללו בכוונה שאין לבם טרוד בעניני עולם הזה והגשמיות המטרידים את הלב בתפלה.

סִימָן לַנְּחָלִים, קָנִים. נראה לי בס"ד נְּחָלִים רמז לצדיקים המשפיעים לעולם טובה על ידי תורה ומצות שלהם, כמו שנאמר 'כִּנְחָלִים נִטָּיוּ' (במדבר כד, ו) כמו נחלים שהם נמשכין והולכין להשקות השדות וכרמים הצמאים למים, הסימן שלהם שהגיעו למדרגה זו הוא בהיותם קָנִים כלומר רכים כקנים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז' (תענית כ:) , אז אלו הם יהיו בסוג 'נְּחָלִים'. או יובן קָנִים רוצה לומר בעלי חכמה ובינה, כמו שנאמר (משלי ד, ז) 'קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה' לכך 'הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה' (ברכות נו:) .

סִימָן לַשְּׁפֵלָה, שִׁקְמָה. נראה לי בס"ד סימן לנפש שפלה ורוח שפלה הוא ש"ק ומ"ה, פירוש בעניני הגשמיות יראה עצמו פחות ונבזה כמו השק שהוא מין גרוע ופחות, ובעניני הנפשיות יראה עצמו 'מָה' רוצה לומר דכל מצות ומעשים טובים ותורה שבידו הם מועט, כמו 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז, ח) . או יובן הכוונה ילבש שק להכניע החומר, כי השק גורם הכנעה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הֲ‍רָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב' (מלכים א' כא, כט) שהיה לובש שק על בשרו. וגם עוד שבזה נכנעים גונדא דעשו שהם ת' כמנין ש"ק, ועל ידי כך יזכה לרוח שפלה וגם יראה עצמו 'מָה' בכל דבר.