בן יהוידע על פסחים נג:

אִיבָּעְיָא לְהוּ: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה. ונפקא מינה ללמוד מזה דין דמי שהוא בעל אגרופין אף על פי שראוי לנדותו יכולין להמנע מלנדותו וליכא בזה איסור משום חנופה וכאשר מצינו דהפוסקים למדו מכאן דין זה וכמו שהובא בפ"ע בשם חק יעקב סי' תע"ו יעוין שם.

תָּא שְׁמַע: עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי וְכוּ'. נראה לי לאו משום דמצינו דאמר מלתא דרך דרש דייקינן דהוה גברא רבה אלא משום כי מן דרשה זו יצא לימוד לענין דינאי וכמו שכתבו התוספות בשם ר"י ומצינו דהוזכרה דרשה זו בברייתא ודאי הברייתא נקטה דרשה מפני ההלכה היוצאה ממנה.

וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. מקשים וכי הם יש להם דעת לעשות זה בכוונה? והלא הקב"ה הטביע בהם זאת בדרך נס שיכנסו לתוך האש! ונראה לי דהכי קאמר 'מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְכִּבְשַׁן' ולא הרגו עצמן בידם כמו שעשה שאול המלך ע"ה? והשיב דסמכו שיעשה להם הקב"ה נס בעבור מצות קדוש השם, כי 'וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם' עשה להם נס ולא מתו בחום התנור אנחנו לא כל שכן שתגין עלינו מצוה זו ולא נשרף! ולכך לא הרגו עצמן ושוב ראיתי דהרי"ף ז"ל פירש קרוב לזה, ועיין להרב פ"מ מה שכתב על דבריו, ומה שהביא מליקוטי רבינו בצלאל ז"ל יעוין שם. ויש לפרש כך דלעולם אחר שאמר להם יחזקאל הנביא ע"ה שלא יצילם הקב"ה מסרו עצמן לשריפה ממש, אמנם שאלה זו של 'מָה רָאוּ' קאי אעיקרא דמילתא קודם שבאו לשאול מיחזקאל הנביא ע"ה שהיו בטוחים בלבבם שיעשה להם נס דהא אמרי לְנְבוּכַדְנֶצַּר (דניאל ג, יז) 'הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב' והשתא לא קשה קושיית הגאון חיד"א בפני עצמו מדברי רבותינו ז"ל ומדברי זוהר הקדוש.

מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲוָה. ולכן אף על גב דלא הוה גברא רבא בתורה יש לו דין תלמיד חכם מחמת כן. ונראה טעם נכון שיספיק דבר זה לבדו שראוי להיות נמנעים מלנדותו דאיתא בבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב:) ' בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא ' וכתב בש"ע בשם מהר"י ן' מיגש ז"ל שכתב על רבו הרי"ף ז"ל שחלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מאותו מרחץ ואחר כך זימן אותו בביתו שישב בביתו עד שיבריא וכיבדו הרבה ואחרי זה ירד אותו האיש מנכסיו עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובות ואמר הרי"ף ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד לו לפי שנהניתי ממנו ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים וכו' יעיין שם. ולכן כאן כיון שהיה תודוס מהנה תלמיד חכם לא יאות לדונו לנדותו, משום 'בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא' ואף על פי דאפשר שאותם החכמים עצמן ששלחו לו כן לא היו נהנים ממנו עם כל זה כל החכמים נחשבים גוף אחד, וכמו שאמר ר"פ 'כל תלמידי חכמים חשיב עלי כגופאי, והאדם קרוב אצל עצמו' (שבת דף קיט.) ולכך פסילנא ליה לדינא וכן נמי כאן. ונראה לי בס"ד בתיבת ' מְלַאי ' ענין נשגב והוא על פי מ"ש בפסוק (שיר השירים ח, ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה , אלו תלמידי חכמים שאינם רבים במספר ועם כל זה שָׁדַיִם אלו העשירים המחזיקים בידם אֵין לָהּ דכל הזן את העניים נקרא בשם 'שָׁדַיִם'. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (במדבר יא, כו) ' שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד ' כי דד ימין הוא מן אותיות 'א"ל' דשם אלקים ודד שמאל הוא מן אותיות מ"י דשם אלק י ם וזהו סוד 'אל דד מי דד' יעיין שם. ולכן הכסף של העשיר שהתלמיד חכם נהנה מן הריוח שלו, הוא נחשב 'שָׁדַיִם' ששרשם של השדים הם מן א"ל מ"י אותיות ' מְלַאי ' ולכן אמרו 'מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים'.

כָּל הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. יש להקשות מה חידוש יש בזה? כל מצוה זוכה בעבורה לגן עדן התחתון וגן עדן העליון! ונראה לי בס"ד ידוע דכל מצות עשה תיקון שלהם בעשיה והיא נקראת ישיבה של מטה שאין עוד בעולמות העליונים עולם שפל ממנה ועסק התורה הוא עושה תיקון ביצירה שנקראת ישיבה של מעלה בערך העשיה 'וְהַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' אף על פי שזה צדקה וחסד אשר תיקון שלהם מגיע בישיבה של מטה שהיא העשיה בלבד, עם כל זה כיון דהנאה זו היא לתלמידי חכמים שהם תיקון שלהם בעסק התורה הוא ביצירה, לכך גם הוא זוכה בעבור זאת לישב בישיבה של מעלה שהיא היצירה. ובאופן אחר, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב 'כִּי צַדִּיק הֳ' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' (תהלים יא, ז) שזוכה לקבל פני שכינה, וגם נרמז בתיבת פָנֵימוֹ 'פני מ"ו' מלוי שם ע"ב שעולה מ"ו. ואיך שיהיה כתיב 'יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' והנה זה המראה של 'פָנֵימוֹ' נרמז אחר אותיות מעלה. כי אחר אותיות מעלה יש אותיות פנמו ואין צורך רמז ליו"ד של פָנֵימוֹ כי החיר"ק תחת הנו"ן יספיק בעד היו"ד כנודע. וידוע שכל אות הוא מושב לאות שקדם אליו אם כן ישיבה של אותיות 'מעלה' המה אותיות 'פנמו' הבאים אחריהם. לזה אמר ' זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה ' רוצה לומר בהארה של פָנֵימוֹ ככתוב 'יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ'. או יובן בס"ד שלשה ראשונות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] נקראים 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה' ושלשה חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] הם ישיבה אמצעית ושלשה נה"י 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה' ולכן הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים העוסק בתורה שהיא כהשפעת ג' ראשונות שהם חב"ד זוֹכֶה ל' יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה ' שהיא חב"ד שיהיה נשפע ומקבל הארתו משם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן' (בראשית מט, יג) , הרי הקדים זבולון ליששכר ומצד יחוסן יששכר קודם זבולון ולמה כן? אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו, דכתיב 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' (משלי ג, יח) וכן משה רבינו אמר 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' (דברים לג, יח) שהקדים זבולון עד כאן. ולכן אמר כאן זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה שיהיה לו קדימה בכמה דברים על התלמיד חכם עצמו. ובזה יובן הכתוב 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ'. ועדיין צריכים להבין תיבת ' כָּל ' דנקיט כאן מאי מרבה? ונראה לי דמרבה בין נותן סחורה לתלמיד חכם בתורת עסקא דפליג הוא עמו בריוח בין נותן כל הריוח לתלמידי חכמים. אי נמי יש שנותן הסחורה לתלמיד חכם שהתלמיד חכם יתעסק בה ויש שהוא מתעסק בשבילו.

עוּלָא הֲוָה רָכִיב חַמְרָא וְאָזִיל. יש להקשות למה הוצרך להודיענו דהוה רָכִיב ? לימא עוּלָא הֲוָה אָזִיל וַהֲווּ שַׁקְלֵי וכו' ונראה לי ללמדנו שבח רבי אבא ורבה בר בר חנה דעולא הוה רכיב והם היו הולכים רגלי ושוקלים הליכתם עמו כדי לדבר בדברי תורה ולכן אמר הֲוָה רָכִיב חַמְרָא ולא אמר רכיב סתם ללמדך רבותא דהרוכב חמרתא נקבה אפשר לו שיוליך הבהמה בנחת כדי שלא יצטרכו ההולכים ברגליהם לרוץ וכאן הוה רכיב חמור זכר אשר מסתמא עסקיו רעים רץ ומדלג וקשה להולך רגלי שילך עמו ביחד.

וַהֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי רַבִּי אַבָּא מִימִינֵיהּ וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה מִשְּׂמָאלֵיהּ. יש להקשות למה הוצרך לפרש דבר זה של הילוך ימין ושמאל? ונראה לי ללמדנו דבר אחר דאמרו בעירובין פרק ה' (עירובין נד:) שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו עיין שם. ובא ללמד כאן דרכוב כמהלך ולכן רבי אבא דהיה גדול טפי הלך מימין ורבה בר בר חנה משמאל ללמדנו שדין זה נוהג גם היכא דהרב רוכב.

הָדַר עוּלָא חָזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת. פירוש החזיר פניו על רבה בר בר חנה שהיה מהלך לשמאלו, וראהו בפנים זועפות. ופירש רש"י 'כלומר אתה אמרת בשם רבי יוחנן והוא לא אמר כן'. וקשה אמאי כעס עליו דודאי הוא שמע כן מן רבי יוחנן עצמו או מן חכם מוחזק ששמע מן רבי יוחנן, ואפילו אם עולא שמע מן רבי יוחנן להפך מה חטא רבה בר בר חנה בזה? וכל שכן אם עולא לא שמע כלום מן רבי יוחנן בדבר זה דאין לו לכעוס על רבה בר בר חנה! ועוד קשה מה דבר עמוק היה כאן שהרגיש בו עולא כדי שקרא עליו רב יוסף (משלי כ, ה) 'מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה'? ונראה לי בס"ד כיון דרבי אבא אמר לעולא אמריתו לשון רבים והיה רבה בר בר חנה לבדו דוקא שם עמהם הבין עולא מזה דרבה בר בר חנה אמר זה משמו שהוא אמר כן משמיה דרבי יוחנן כיון דאמר 'אַמְרִיתוּ' ולא היה שם אלא עולא ורבה בר בר חנה, והוא יודע בעצמו שלא אמר לכן 'חָזָא אֶת רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת' לראות מה יענה על זה? ורבה בר בר חנה הבין כונת עולא והשיב לו אני לא אמרתי בשמך שאמרת כן בשם רבי יוחנן בדבר זה, אלא כך וכך אמרתי ולכן קרי רב יוסף על עולא 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' שברוב חכמתו הבין מדקדוק 'אַמְרִיתוּ' לשון רבים שהיה הדבר באופן דרבה בר בר חנה אמר משמו שהוא אמר כן בשם רבי יוחנן 'וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה' זה רבה בר בר חנה שהבין מה היה בלב עולא והשיב לו דבר כראוי. ונראה לי 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' זה עולא כי ' אִישׁ ' [311] הוא מספר ' בְּרַב עוּלָא ' [311] 'וְאִישׁ תְּבוּנוֹת' זה רבה בר בר חנה כי ' תְּבוּנָה ' עם האותיות תס"ח [468] כמנין ' רבא בר חנה '. [468]