בן יהוידע על פסחים נ:

כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. נראה לי בס"ד ידוע שלימות המצות הוא בארבעה שהם מעשה בה"א אחרונה ודבור באות וא"ו וכוונה בה"א ראשונה ומחשבה באות יו"ד והעושה שלא לשמה יש לו בחי' ה"א אחרונה ובחי' וא"ו דשמא קדישא וחסר ממנו כוונה ומחשבה כי הוא כוונתו ומחשבתו שלא לשמה, אבל העושה לשמה יש לו בחינת השם כולו וידוע דאות וא"ו דשמא קדישא נקרא שמים. לכן בזה כתיב (תהלים נז, יא) 'עַד שָׁמַיִם' ועד בכלל ובזה כתיב 'מֵעַל שָׁמַיִם' (תהלים קח, ה) שיש לו שלימות כוונה ומחשבה שהם באותיות י"ה שהוא למעלה מן השמים שהוא סוד וא"ו דשמא קדישא.

אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. צריך להבין מה ענין סימן דנקטי בזה, והוה ליה למימר 'אֵינוֹ רוֹאֶה בְּרָכָה'? ודבר זה הוא רגיל בפום רבנן בכל מקום לומר 'סִימָן בְּרָכָה' והלא דבר הוא! ונראה לי בס"ד דידוע ' בְּרָכָה ' גימטריא ' זָכָר ' [227] וידוע דכל משפיע נקרא בשם זכר וכל נשפע נקרא בשם נקבה ולכן ברכה וזכר מספרם שוה, להורות מי שיש לו ברכה אפשר שיהיה זכר דהיינו משפיע לזולתו ונמצא הסימן של ברכה הוא זכר שאם אתה רואהו זכר רוצה לומר משפיע ודאי יש לו ברכה דאם אין לו איך היה יכול להשפיע?! מיהו יש אדם שיש לו ברכה שמרויח הרבה אך אינו יכול להיות זכר שאינו יכול להשפיע יען כי נופל לו מארה בריוח שלו שירבו יציאותיו על חד עשרה ותמיד כיסו ריקן ולוה מאחרים גם כן, וכשיבא לו ריוח הוא פורע לאחרים וכיסו ריקם שאין לו מעות יתרים בטלים אצלו כדי שיעשה בהם גמילות חסדים שעל ידי כך יהיה בסוג זכר, ולפי זה הסימן של הברכה שהוא זכר אין לו. ולכן מרגלא בפומייהו דרבנן למנקט בהאי לישנא ד' אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה ' דאף על פי שיש לו ברכה שהוא הריוח שיבא לידו, עם כל זה סִימָן של הַבְּרָכָה שהוא להיות הוא בסוג זכר אין לו זה.

הַנֵּי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּהָא דְּלָא עַבְדָּן עָבִידְתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְכוּ'. הקשה הרי"ף ז"ל היינו מה שאמרו בברייתא ומאי מחדש? עיין שם. ונראה לי בס"ד דברייתא איירי באדם שהוא בטל אף על גב שהוא צריך למלאכה ולהכי קרי ליה 'שָׁפָל' מאחר שהוא נצרך ואינו עושה, אך נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא אף על גב דהם בטלים אינם נצרכים למלאכה של עצמם דיש להם עבדים ומשרתים רבים לעשות כל צרכם. ואלו אף על גב דאינם בכלל זריזים לא יקראו 'שָׁפָל'. ולכן בא רבא ללמדינו דגם אלו בכלל שָׁפָל דנקיט בברייתא הם יען כי לא נאוה הבטלה לנשים ויהיה להם היזק ממנה ולכן הם בכלל 'שָׁפָל'. והא דאמר הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה היינו כי הברכה מצויה בעבור אשתו וזה שאינו חס על כבודה ומניחה להתבזות כולי האי על דבר מועט לכן לא יגיע לו ברכה בעבורה.

אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָא, אִשְׁתַּבּוּחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא. פירוש עבדא היא ומזבנא היא בעצמה ליכא בזה בזיון דהא אשתבוחי משתבח בה קרא בכפלים שאמר (משלי לא, כד) 'סָדִין עָשְׂתָה' זו אחת ועוד 'וַתִּמְכֹּר' בידיה זה ענין שני.

תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הא דאמר פְּרוּטוֹת ולא אמר דִּינָרִים ללמדך כיון דאין בהם סימן ברכה אז אפילו אם יהיו דנרי זהב נחשבים פרוטות כי ימעטו ולא ישאר מהם מאומה. ונראה ד' הנזכרים שהם ' מְ תֻרְגְּמָנִין, כּ וֹתְבִין, יְ תוֹמִים, מְּ דִינַת הַיָּם' הם ראשי תיבות מַכִּים , או ' מְ תֻרְגְּמָנִין, ס וֹפְרִים, יְ תוֹמִים, מְּ דִינַת הַיָּם' סופרים יתומים מדינת הים ראשי תיבות מִסִּים שהם כמו דמי מסים מִסִּים שאין בהם סימן ברכה.

כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן וְתַגָּרֵיהֶן וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם. נראה לי הטעם דנקיט שלשה חלוקות אלו לרבותא דהתורה נקראת 'אוריין תליתאי' וראוי שתגיע הברכה בעבורה להסופר שכתבה ולהקונה ממנו ולהקונה מן הקונה ועם כל זה אין ברכה לשלשה אלו מחמת התפלה של אנשי כנסת הגדולה. מיהו יש להקשות בשלמא סופרין עצמן אם יתעשרו לא יכתבו מחמת טורח וקושי היגיעה של הכתיבה אבל עושר התגרים איך יהיה סבה לביטול כתיבת סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות] ? ונראה לי בס"ד דהנה תגרים ותגרי תגרים דנקיט הכא היינו אותם שקונים מן הסופרים ומוליכים אותם לעיירות קטנות ורחוקות דמוכרים אותם בידם ואם יתעשרו לא ילכו למכור שם ומי יביא להם דמקודם לא היה דרכם לשלוח סת"ם ממקום למקום לידי שליח שקורין פאטו"ר למכור בשאר סחורות. אי נמי נראה לי אם יתעשרו התגרים יעשו בסת"ם כמנהג אוצרי פירות שיקנו כל הסת"ם מן הסופרים ויאצרום אצלם ולא ימכרו אלא בערך יתר לכך לא יתעשרו אלא הם דלים תמיד כדי שימכרו במהרה בהרווחה מועטת. וְהָא דְּהִתְעַנּוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בעבור זה נראה לי בס"ד, כי מקודם היו כותבים כל כ"ד שהם תנ"ך ולכך הוצרכו לכ"ד תעניות שלא תגין עליהם כתיבה של כ"ד ואחר שהתענו נעשו הסופרים כל אחד דך ודל כי דך אותיות כ"ד. והנה ראשי תיבות סְ פָרִים, תְּ פִלִּין, מְ זוּזוֹת סת " ם רמז שסתמו להם שער הברכה כדי שיכתבו. גם סופר גימטריא רצון [346] שצריך להיות לו רצון במלאכתו ויכתוב ברעותא דליבא שעל ידי כך לא ישכח מלקדש ושאר דברים הצריכים למלאכתו.