בן יהוידע על פסחים מט:

וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ. נראה לי בס"ד הטעם דקרי לזכר שֶׁקֶץ ולנקבה שֶׁרֶץ , דאיתא בזוהר הקדוש פרשת בראשית (זהר חלק א' ב, ב) ק"ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון יעוין שם. והקשו והלא בגמרא אמרו (שבת קד.) קוּף קָדוֹשׁ, רֵישׁ רָשָׁע? ותרצו כי 'קוף' [186] במילואו מורה על קדוש כי במילואו הוא מספר 'מקום' [186] והוא שמו של הקב"ה כמו שאמרו בתיקונים אבל ק' בלא מלוי רומז 'לסט"א' [100] עכ"ד. נמצא לפי דברי זוהר הקדוש אותיות ק"ר הם אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא. ופרשנו הענין בס"ד דאות ק' הוא מצד פלוני יען כי פלוני אותיות ס"מ [100] הם חלק הרע שבו ואותיות א"ל הם חלק הטוב שבו ולעתיד יתבער הרע שהוא אותיות ס"מ וישאר בו אותיות א"ל דוקא. נמצא הרע של קליפת הזכר הוא אותיות ס"מ שהם מספר ק ' בלא מלוי, אמנם הרע שבשם הנקבה שהיא 'לילית' הוא באותיות לילי, כמו שכתב מהר"ם גלאנטי ז"ל שקליפה זו היא יללה ועיקר שמה 'לילי' ואותיות אלו שהם 'למ"ד יו"ד למ"ד יו"ד' מספר קפ"ח [188] ועם הכולל י"ב אותיות הם מספר ר' [200] , ולפי זה נמצא הרע של הנקבה הוא ר ' ולכך אמרו בזוהר הקדוש ק " ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא שהם זו"ן [זכר ונקבה] דקליפה פלוני ופלונית. ולכן אלו העמי הארצות שנבדלו מן הקדושה ופירשו מן התורה ונדבקו בסטרא בישא קראו להם שם לזכר שֶׁקֶץ שהוא שץ ק' ולנקבה שֶׁרֶץ שהוא שץ ר' כי הזכר דבק בזכר דקליפה שהרע שלו ק' והנקבה דבקה בנקבה דקליפה שהרע שלה ר' ובשניהם יש שץ שהוא לשון כריתה כי תרגום 'כִּי יַכְרִית הֳ' אֱלֹהֶיךָ' (דברים יט, א) הוא 'אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ'. גם הזכר נקרא שֶׁקֶץ [490] מספר 'איש קטע' [490] והנקבה שֶׁרֶץ [590] הוא 'אשה פרד' [590] .

וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: (דברים כז, כא) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה". הא דקרא להו בשם 'בְּהֵמָה' נראה לי בס"ד כי לאביהם קראו שֶׁקֶץ ולאמם קראה שֶׁרֶץ. והנה אותיות שֶׁקֶץ כזה ש י "ן ק ו "ף צ ד "י אותיות הקרב שהם האמצעים המה יו"ד ועם כולל ג' אותיות וכולל הכל הם מספר כ"ד, וזה באביה אך באמה שנקראת שֶׁרֶץ שהוא ש י "ן ר י ש צ ד י הקרב שלה הוא מספר כ"ד ועם הכולל ג' אותיות וכולל הכל הרי כ"ח נמצא סך הכל [28+24=52] קרב השקץ וקרב השרץ הוא מספר בְּהֵמָה [52] לכן בנותיהם שיצאו מקרבם של שקץ ושרץ נקראים בשם בְּהֵמָה . והא דלא אמר על בְּנֵיהֶם כלום? מפני כי הבנים שהם זכרים אפשר שיהיו טובים שיזדמן להם אדם שילמדם תורה מקטנותם ויביאם למוטב ופורשים ממנהג אביהם ויהיו חברים וכמו שאמרו לקמן: וְתַנָּא קַמָּא? זִמְנִין דְּנָפִיק בְּרָא מַעַלְיָא מִינֵיהּ, וְאָכִיל לֵיהּ וּמִיקַיֵּם בֵּיהּ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (איוב כז, יז) 'יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ', מה שאין כן הבנות שהם נעצרים בבית עם השקץ והשרץ ודאי ישארו במנהגם ויהיו כבהמה שאין להם היכר להבדיל בין טוב לרע כי מי יבינם ומי יבדילם?! והא דאמר עִם כָּל בְּהֵמָה ולא אמר עִם בְּהֵמָה כי זאת הבת כולה בהמה הן מצד האב והן מצד האם.

עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר. נראה לי לאו איסורא ממש קאמר כשאר איסורים שצריך להפרישו מהם בחזקת היד אלא הכוונה רוצה לומר 'אינו ראוי שיאכל בשר' וכיוצא בזה פירש הר"ן ז"ל [על הרי"ף] סוף פרק קמא דעבודה זרה על מה שאמרו אסור לעשות שותפות עם הגוי ד' אפילו איסורא דרבנן ליכא אלא ממידת חסידות היא דאסור ' יעיין שם. ועל פי הפשט נראה לי בס"ד טעם שראוי למנוע עם הארץ מאכילת הבשר מפני דאכילת הבשר תלויה בכמה הלכות של שחיטה וטרפיות ואם עם הארץ יאכל בשר וירגיל בו אז כאשר יזדמן במקום שאין שם שוחט ישראל כגון בספינה או במדבר הוא אינו יכול לכבוש תאותו ורוצה הרגל שלו ואז אוכל בשר נבילה וטריפה של גוים דמאחר שאין לו תורה אינו יכול לכבוש תאותו , ולכך טוב לו שלא יאכל בשר גם במקום שמצוי לו בשר כשרה כדי שלא ירגיל תאותו בו, כך יאות לו. ונפקא מינה לדידן אם אפשר לנו שלא נרגיל אותו באכילת הבשר כגון שהוא כבוש תחת ידינו כך יאות לעשות לו. וכל זה כתבתי לפי הפשט, אמנם רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב, פירש הסיבה שראוי למנוע לעם הארץ מאכילת הבשר מפני שאינו יכול לתקן לברר ניצוצות קדושה מן הבשר באכילתו אותו, יעיין שם הטעם באורך וברוחב. ועוד כתב טעם אחר כדי שלא ידבקו בו הסיגים שיש בבשר, ונפשות הרעות שמגולגלים בו מפני שאין לו תורה כדי שיוכל לדחותם יעיין שם. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל יובן בס"ד הטעם מה שלא נזכר בדברי רבי מניעה מבשר דגים , כי הדגים אין בהם סיגים הרבה דלכן אסיפתם מתירתן, ודוק: ובדרך דרש נראה לי בס"ד הטעם ד'עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר' כי יעקב ועשו חלקו העולמות ולכן אין לזרע יעקב בעולם הזה המותרות שהוא בשר אלא רק מאכל קיום הנפש, ברם הם זוכים בבשר ובכל מותרות מכח עסק התורה המקיים עולם הזה, והוה ליה כמציל מזוטו של ים, ועל כן עם הארץ שאין לו תורה אין לו זכיה בבשר שהוא מותרות, דנמצא אוכל מחלק עשו.

עַם־הָאָרֶץ, מֻתָּר לְנוֹחֲרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. הנה לפי פשוטן של דברים הוא דנאמר זה בדרך הגזמה כלומר ראוי לעשות לו כך אם היה מותר לנו וכיוצא בזה נאמר בדברי דוד המלך ע"ה שאמר על הגונב את הכבשה 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת' (שמואל ב' יב, ה) דאמר כן בלשון הגזמה דודאי אין חיוב מיתה בעבור ממון! אלא רוצה לומר ראוי הוא לכך אם היה מותר להרגו, ואמרו רבותינו ז"ל (חולין צ:) דברה תורה בלשון גוזמא, דברו חכמים בלשון גוזמא. והרי"ף ז"ל ביאר המאמר הזה בלשון אחר יעיין שם. ונראה לי בס"ד כי רבותינו ז"ל דברו בזה בדרך רמז ובלשון חכמה ומליצה והוא כי אי אפשר לעם הארץ בלתי היות בו תערובת נצוצי קדושה והוא לרוב רשעתו ושנאתו לבעלי תורה לא יש תקוה להחזירו למוטב ולתקנו בתשובה על כן תקנתו היא למשוך ממנו חלקים הטובים שבו, ולסילוק והמשכת חלק הטוב מקרבו מכנה אותו בשם נְחִירָה שמושך זה ממנו בעודו חי, ואמר אפילו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל בְּשַׁבָּת שקדושתו יתירה והוא יום המיוחד לתשובה יותר מכל ימות השנה ויש בו סיוע לאדם מכח הארת עצומו של יום לקבלת התשובה, עם כל זה אין תקוה שזה העם הארץ יחזור בתשובה ולכן אין תקנה אל חלק הטוב שבו אלא על ידי נְחִירָה שצריך לעשות כונות ויחודים אשר על ידם ימשוך ויסלק חיות הקדוש של חלק הטוב שיש בקרבו. וְאָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו : רַבִּי אֱמֹר : ' לְשׁוֹחֲטוֹ '! שהם הבינו כונת רבם דלא איירי לעשות נְחִירָה בידים לגופו להרגו אלא הבינו כונתו לְנוֹחֲרוֹ על ידי כונות ויחודים שהם מתוקנים למשוך בהם חיות האדם של חלק הטוב שבו דלזה קרי לה בשם נְחִירָה ולכן אמר לו יותר נכון למנקט לשון לְשׁוֹחֲטוֹ שהוא לשון המשכה כמו זָהָב שָׁחוּט (מלכים א' י, טז) שתמשוך ממנו חלק הטוב שבו על ידי כונות ויחודים, וכמו שאמרו גורי האר"י ז"ל על מאמר ' קם רבה, שחטיה לרבי זירא ' (מגילה ז:) דהכוונה לא שחטו ממש אלא משך ממנו חיות גופו על ידי סודות וכונות וכאן הוה ליה למימר לְשׁוֹחֲטוֹ. והשיב להם הן אמת כי יצדק על זה לשון שחיטה יותר עם כל זה תפסתי לשון נחירה כדי לגנותם כי בעלמא הנחירה הממשית היא מגונית משחיטה ממשית יען שבשחיטה יש ברכה אך בנחירה תהיה נבלה ואין בה ברכה לכן כניתי ההמשכה של חיותו בשם נְחִירָה כדי לגנותו כי הנחירה היא לשון גנאי בעלמא. וגם רבי שמואל בר נחמני שאמר ' מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג ' הוא כונתו על דרך זה דהרשע מתלבש בבגד טומאה מכף רגלו ועד קדקדו וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק 'בְּבִגְדוֹ בָהּ' (שמות כא, ח) ותוך הלבוש הזה שהוא קליפה יש נצוצי קדושה אסורים ובלועים שם כנשמה בתוך הגוף, ולזה בגד הטמא צריך לקרעו בשם קר " ע שט " ן כדי להוציא את בלעו ממנו הם נצוצי הקדושה וכאשר אומרים בבקשות בשם קר"ע 'קרע ממלכת הרשעה כולה' והניצוצות המה יעשו ער"ק וכו'. ולזה אמר רבי שמואל בר יצחק: וּמִגַּבּוֹ והיינו דכל אדם יש לו פנים ואחור והסטרא אחרא תלביש הרשע מלפניו ומאחריו ולזה אמר ' וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ ' אך ידוע דהקליפות יתאחזו באחור יותר ולזה אמר וּמִגַּבּוֹ רוצה לומר הקריעה של בגד הטמא הנזכר תהיה מִגַּבּוֹ מצד האחור ששם הקליפה קשה ביותר ומשם יקרענו על ידי כונות שמות הקודש להוציא ניצוצות קדושה. ודע כי אחד אפיקורוס שהתריס במאמרים אלו נחה דעתו במ"ש על מאמר 'מֻתָּר לְהָרְגוֹ' שהוא לשון גוזמא רוצה לומר ראוי להיות לו כך אם היה מותר לנו, אך בדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר 'לְקָרְעוֹ כְּדָג' ובדברי רבי שמואל בר יצחק שאמר 'וּמִגַּבּוֹ' לא נחה דעתו. ואמרתי בס"ד פשט נכון בזה דרבי שמואל בר נחמני מיירי בחולה שמת בחליו ודרך הרופאים לקרוע בטן החולה אחר שמת כדי לידע סיבת מחלתו ומה ענינו על כן ודאי במת ישראל לא ניתן להם רשות בכך משום ניוול ובזיון ועל זה אמר רבי שמואל בר נחמני דעם הארץ שמת 'מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג' מראשו ועד רגלו כדי להתלמד בו דבר בחכמת הרפואה ולא חיישינן לבזיון דידיה דיהיה לו כפרה בכך. והוסיף רבי שמואל בר יצחק לומר שרי לקרעו 'מִגַּבּוֹ' אף על גב דהוי ניוול טפי כשקורעו מגבו. ודברים אלו היו נמצאים בדורות הראשונים דמצינו בגמרא דתלמידי רבי עקיבא שלקו זונה אחת ומצאו בה רנ"ב איברים נמצא גם בזמן התנאים היו עוסקים בחכמת הניתוח לדעת ולראות באיברים הפנימים ולא רצו לעשות ניוול אלא רק לזונה כי באמת חכמת הניתוח וחכמת הרפואה היתה נמצאת אצל ישראל גם כן מזמן קדמון ואי אפשר להשיג חכמות אלו על בוריין אלא אם כן יעשו קריעה בגוף האדם שכבר מת ובהכי איירי הכא, וְלֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחֹקָה כוונה מן המאמר הזה ובכך הודה אותו אפקרוס ונסתם פיו.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם־הָאָרֶץ, אָמַרְתִּי: "מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר". נראה לי בס"ד טעם לדברים אלו על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור מדרש הנעלם ברות, דרבי עקיבא היה שרשו מיששכר יעוין שם. והנה ביששכר כתיב (בראשית מט, יד) 'יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם' ודרשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה:) שקיבל עליו עול תורה כחמור למשוי שאינו קץ בריבוי עול תלמודו, לכן רבי עקיבא שהיה שרשו מיששכר בהיותו עם הארץ שעדיין לא שיבר הקליפה היה רוצה לעשות הדמיון של החמור בענין המזיק שהוא הנשיכה לעמלי תורה ואחר כך כששבר הקליפה ולמד תורה קיים בעצמו הדמיון של החמור בענין טוב שקבל עול תורה כחמור למשוי. ובאמת אמרו (בראשית רבה שלהי פר' נג ועוד) ' זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי ' כי שרשו יששכר. והנה נודע כי הוא היה עם הארץ ארבעים שנה וארבעים למד וארבעים לימד, נמצא לפי זה הוא היה אומר כן בארבעים הראשונים, אך בשמנים שנה הבאים אחריהם שהיה לו אהבה עצומה בתורה ולומדיה ודאי נהפכה אצלו הנשיכה לנשיקה כי במקום השנאה נעשה אהבה. וההפרש בין זה לזה כאן כ' וכאן ק' שהפרש במספר הוא שמונים, רמז כי באותם השמונים שנה היתה נשי ק ה במקום נשי כ ה.

כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ כּוֹפְתָהּ וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי אֲרִי. נראה לי בס"ד בארי יש שבח מצד גבורתו שהיא בפנימיותו, ולזה נדמו החכמים לאריות, ויש גרעון שהוא דורס ואוכל ואין לו בשת פנים, ולזה נדמה עם הארץ, וזה הדמיון על הנבלה שהיא לפני הארי, ולכן אמר הכתוב (במדבר כג, כד) 'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם' שדימה אותם ללביא אך לא לדמיון הגרעון אלא 'כַאֲרִי יִתְנַשָּׂא' דמיון שיש בו התנשאות.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּפְנֵי עַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו. יש להקשות למה קורא את התורה ארוסתו של עם הארץ כאילו שלו ולא של התלמיד חכם, וכי יגרע ח"ו התלמיד חכם ממנו?! ואם חושב את התורה ארוסה לכל ישראל בשותפות, אין מציאות כזו במשל ד'אתתא לבי תרי לא חזיא'! ונראה לי בס"ד דכל אחד מישראל יש לו חלק מסויים בתורה כפי כוחו ושורשו ובמעמד הר סיני כל אחד מישראל קבל את חלקו ונעשה חלקו שם בסוג אשה ארוסה ואחר שיבא לעולם הזה ויעסוק בה אז אותו החלק שלו שהיה בסיני בסוג ארוסה יהיה לו עתה בסוג אשה נשואה. ולכן עם הארץ שלא למד בה נשאר אצלו חלקו בסוג ארוסה אבל אצל תלמיד חכם נעשה חלקו בסוג נשואה, ולזה אמר 'כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ' כי עם הארץ אין לו בתורה חלק שהוא בסוג נשואה אלא הוא בסוג ארוסה דוקא.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵדָתוֹ. הקשו התוספות 'מאין יודע שהיא של עם הארץ?' עיין שם. ונראה לי כגון שמצאה במבוי שכל חצרות שבו דרים בהם עמי הארץ דרוב העוברים שם הם עמי הארץ.