בן יהוידע על פסחים מט.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אוֹ קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. דע כי דברים קשים אלה דנקיט במתניתא ורב חסדא לא נאמרו אלא על זמן התנאים ואמוראים שהיה להם כהנים מיוחסים ועמי ארצות שהיו בזמנם היו רעים וחטאים כאשר דברו עליהם לקמן, אך בזמן הזה אין כהני יחוס אלא כולם כהני חזקה דאין להם מעלה ככהני יחוס וגם לא ימצא בזמן הזה עמי ארצות כאותם עמי ארצות שהיו בזמנם, ולכך כאשר יזדווגו בת כהן לישראל או בת תלמיד חכם לעם הארץ לא יתקיימו בהם דברים קשים אלו דאמר רב חסדא וגם מה שאמרו במתניתא, ועם כל זה טוב להזהר בזה.

כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהֻנָּה מְעַשַּׁרְתּוֹ. נראה לי בס"ד התורה נקנית במ"ח מעלות וכהונה בכ"ד כדאיתא בברייתא דאבות (משנה אבות פרק ו) וסך הכל ע"ב [48+48=72] כמנין 'חֶסֶד' [72] וכמנין 'כָּל הַטּוֹב' [72] ולכן בצירוף זכות שניהם מתעשר ואז יתקיים בו (דברים כו, יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב'.

רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי, רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. יש להקשות למאי הוצרך לומר בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי כיון דביה משתעי ואמר דהוו ליה? ונראה לי בס"ד ללמדך שיצאו חכמים גדולים שדומין לאביהם רב אידי שהיה גדול בחכמה ויראה! וזכה לשנים, אחד מצד זכות התורה של הבעל ואחד מצד זכות הכהונה של האשה.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם, לְסוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ. פירוש כיון שלמד להיות זולל וסובא בבשר ויין מרובה שצריך לו הוצאות הרבה לפעמים אין לו מעות ויהיה מוכרח להחריב ביתו לסתור דלתות וחלונות למכרם כדי למצוא מעות לקנות בהם וגם מכירה של מטלטלין וכלים של הבית נקרא חורבן הבית. ומה שאמרו ' וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו ' פירוש מאחר שצריך לו מעות הרבה בעבור המותרות מוציא המעות בעבורם ואינו מביא פרנסה לאשתו ובניו ונמצאת אשתו כאלו היא אלמנה שאין לה בעל החייב במזונותיה, וכן גוזליו שהם הקטנים דחייב בפרנסתם כאילו הם יתומים שאין להם אב לפרנסם. וקרי להן גּוֹזָלָיו לשון גזל שהוא גוזל אותם בזה שהוא מוציא המעות למותרות ולהם לא יביא אפילו חתיכת לחם! וגם ממילא שׁוֹכֵחַ תַּלְמוּדוֹ כי לבו טרוד בענין ההוצאה שרבה על צוארו ומוכרח לעזוב תלמודו, וגם מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו שאם יהיה ריב בין שני אנשים עשירים זה יחשוד אותו שהוא מלמד טענות לבעל דין שכנגדו ומחרחר ריב ואותו שכנגדו גם כן חושדו בכך מאחר שהוא נכנס אצל זה ואצל זה לאכול ולשתות יבא לידי חשדות כאלה ואז מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו מבעלי הריב.

אָמַר אַבַּיֵּי: קָרוּ לֵיהּ: "בַּר מֵיחַם תַּנּוּרֵי". נראה לי כל אחד מן החכמים נקיט לשון בני אדם הרגיל ומצוי בעירו ובזמנו, והביא הש"ס דברי כולם. והא דאמר מַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם הכוונה שהולך ביום אחד לכמה סעודות שנכנס לבית אחד וכאשר גמרו הולך לבית שני ושותה שם וגם אלו כשגומרין הולך לבית אחר.

לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. כלומר אף על פי דסתם תלמיד חכם אין לו מעות להוציא נדוניא חשובה לבתו ולכן מוכרח שהבעל יעשה לה תכשיטין ולבושין יִמְכֹּר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ ויקחנה ויעשה לה מכיסו. וכן בהשאת בתו לתלמיד חכם דמסתמא אין לו מעות וצריך אביה להרבות לו בנדונייא כדי שיהיו המעות אחר כך עזר לפרנסתם. ואומרו 'לְעוֹלָם' כלומר אפילו בזווג שני שהוא לפי מעשיו ישתדל בכך. או הכוונה אפילו אם נמצא לו אשה מקרוביו דראוי ליקחנה כפי נימוס העולם עם כל זה ישתדל לישא בַּת תַּלְמִיד חָכָם.

מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. פירוש יש ענבים עושים יין שמראהו אדום הרבה ויש עושים יין שמראהו נוטה ללובן וכשמתערבים זה עם זה יהיה המראה נאה. ויש ענבים שעושין יין מתוק הרבה ואינו מתקבל כל כך מחמת רוב המתיקות ויש ענבים עושין יין מר הרבה וכאשר יתערבו זה עם זה יהיה מתקבל על האדם. אך תערובת עִנְבֵי הַגֶּפֶן עם עִנְבֵי הַסְּנֶה אינו מתקבל כי עִנְבֵי הַסְּנֶה עושין משקה חמוץ הרבה והרי זה מקלקל גם יין של עִנְבֵי הַגֶּפֶן בתערובתם עמו וגם המראה יהיה מכוער.