עולם הלימוד · Olam HaLimud
Libraryבן יהוידע על פסחים

בן יהוידע על פסחים לט.

Ben Yehoyada on Pesachim 39a · בן יהוידע על פסחים · free full Hebrew text

Open in the reader →

תְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה. נראה לי בס"ד לכן ראש מִ צְרַיִם מם פתוחה שהיא בסוד חמשה אותיות מנצפ"ך שהם חסדים, וסוף מִצְרַיִ ם מם סתומה שהיא מן חמשה אותיות מנצפ"ך הגבורות. ועוד נראה לי קודם 'מִצְרַיִם' יש 'לפקטל' [249] שעולים עם הכולל רַךְ יִהְיֶה [250] ואחר אותיות מִצְרַיִם יש אותיות 'נקשן' שהוא לשון קושי ולזה אמר תְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפָן קָשֶׁה. מט. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם־הָאָרֶץ אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה יש לדקדק הוה ליה למימר 'אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה טוֹב' כדנקיט קרא 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' (משלי יח, כב) ולמה נקיט לשון יָפֶה? ונראה לי בס"ד דאיש ואשתו דוגמת חמה ולבנה וכמו דהלבנה קטנה מהחמה ומקבלת אורה ממנה כן האשה צריך שתראה עצמה קטנה מבעלה במעלה ולא תשתווה עמו. גם ידוע מה שאמרו 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב) שהוא מספר שם הוי"ה במלוי אלפין שעולה 'אָדָם' [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] והזכר יונק ממספר כ"ו שהוא מספר אותיות הפשוט שבו והנקבה יונקת ממספר י"ט שהוא מספר המלוי שעולה מספר חַוָּה [19] . וזהו שנאמר (ישעיה ל, כו) 'וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה' הנקבה 'כְּאוֹר הַחַמָּה' הזכר בכף הדמיון שאינה שוה עמו ממש ואור החמה יש לו יתרון שִׁבְעָתַיִם שהזכר שהוא דוגמת אמה יונק ממספר כ"ו שהוא יתר שבעה על מספר המלוי. ולזה אמר (תהלים לא, כ) 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' הם איש ואשתו שיניקתם היא מן מ"ה אורות דהזכר מן כ"ו והנקבה מן י"ט דהאשה צריכה להיות קטנה מבעלה. והנה אותיות מ"ה הרומזים על יניקת איש ואשתו אם תמלאם כזה מ"ם ה"י עולה מספרם צ"ה כמנין יָפֶה [95] ולכן אמרו 'בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם־הָאָרֶץ אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה' כי האשה צריך שתהיה קטנה מבעלה מפני שהוא יונק מן כ"ו אורות דמ"ה והיא יונקת מן י"ט אורות דמ"ה שהוא נרמז במספר 'יָפֶה' כאמור, אבל זה הזווג מוכרח שהנקבה היא גדולה במעלה מן הזכר כי היא בת כהן והוא ישראל או בת תלמיד חכם והוא עם הארץ ואלו לא תהיה יניקתם מכוונת למספר מ"ה שהוא מספר יָפֶה. ולזה אמר 'יָפָה כַלְּבָנָה' (שיר השירים ו, י) שאם היא קטנה שאז היא כַלְּבָנָה אז היניקה של הזווג היא בסוד יָפָה. נמצא זווג העולה יפה הוא כאשר תהיה האשה דוגמת לבנה שהיא קטנה והאיש דוגמת חמה שהיא גדולה, וזווג בת תלמיד חכם לעם הארץ הבעל הוא חסר ח' מן חַ מָּה שאין בו חכמה הרמוזה באות ח' אלא אדרבה כבוד החכמה ישנו אצל האשה שהיא בת תלמיד חכם, ואם תוסיף אות ח' החסרה מן הַחַמָּה שהוא הבעל על אותיות לְּבָנָה שהיא האשה אז יהיה בה צירוף חֶלְבְּנָה שריחה רע רמז שאין זווגם עולה יפה ונהפך מספר יָפֶה שהוא צ"ה למספר חֶלְבְּנָה [95] שהוא צ"ה. נמצא האשה צריכה לראות עצמה כַלְּבָנָה שהיא קטנה מחמה ואז הַזִּוּוּג עוֹלֶה יָפֶה. ובזה יובן בס"ד מה שכתוב בזוהר חדש (דף יח:) רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא, אָתָא לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רִבִּי שִׁמְעוֹן, חֲתְנֵיהּ, נָפְקָא בְּרַתֵּיהּ, וְשָׁקְלָא יְדוֹהִי לְנַשְׁקָא. אֲמַר לָהּ, לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ מִקַּמֵּי בַּעֲלֵיךְ, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא שְׁמַע ר' אֶלְעָזָר, אֲמַר כְּעַן אֲנָא אִדְכַּרְנָא מִלָּה חַד, דְּאִיהוּ מַרְגָּלָא יַקִּירָא, דְּאִיתְּמָר עַל סִיהֲרָא, כִּדְתָנִינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲמַר לְסִיהֲרָא, לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ, דְּחָשְׁבַת סִיהֲרָא דְּלָהּ אִתְיְיהֵיב שׁוּלְטָנָא. אָמַר לֵיהּ חָמוֹי, אֲנָא כָּךְ שְׁמַעְנָא, וְכָךְ הוּא מִתְסַדֵּר בְּלִבָּאי, בְּגִין דְּלָא אַעֲבַר עַל דַּעְתּוֹי דְּחַבְרַיָיא. והדבר יפלא מה שייכות יש לדברים אלו שאמר רבי יוסי לבתו בעת שבאה לנשוק ידיו דאז זכר רבי אלעזר דבר זה שנאמר ללבנה? וכפי האמור מובן היטב והוא דענין הנשיקה מורה על התקשרות ודבקות והתחברות הנשוק עם הנושק זה עם זה, ולכן הבן נושק ידי אביו ואמו להורות על התקשרותו ודבקותו עמהם, וכן התלמיד נושק ידי רבו גם כן יורה על זה כי התלמיד יש לו קשר ודבקות עם רבו כמו שיש לבן עם אביו. ולכן בעת שראה רבי יוסי שבאה בתו לנשוק ידו לפני בעלה שזו הנשיקה מורה על התקשרות ודבקות שיש לה עם אביה שהוא חכם בן חכם כי גם אביו של רבי יוסי היה תנא גדול חש פן מחמת התקשרות שיש לה עם אביה שהוא חכם בן חכם תבא לחשוב עצמה במעלה בהשוואה אחת עם בעלה שהוא חכם בן חכם וכמו אותה אשה שאמרה לבעלה אם אתה חכם בן חכם גם אני בתו של חכם בן חכם והריני שוה עמך! לכן כשראה רבי יוסי שבאה בתו לנשוק ידיו בפני בעלה שזו הנשיקה מורה על התקשרותה עמו שהוא חכם בן חכם חש פן תראה עצמה שוה במעלה כנגד בעלה, ולכך אמר לה אף על פי שאת בתי ואני חכם בן חכם 'לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ מִקַּמֵּי בַּעֲלֵיךְ, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא' דאיהו דייקא כלומר בודאי אין אתה בהשוואה אחת עמו, כי את אביך חכם בן חכם והוא אביו חכם בן חכם כי יוחאי אביו של רבי שמעון היה תנא גדול, אך רבי אלעזר הוא עצמו חכם וקדוש מה שאין כן את עצמיך אין לגופיך מעלה של קדושת החכמה שיש לו אלא את מקבלת שפע ואור מן קדושתו. ולכך כששמע רבי אלעזר שאמר רבי יוסי לבתו והזהירה שתהיה דוגמת הלבנה שצוה אותה הקב"ה שתתמעט עצמה כנגד החמה זכר הסוד שקיבל במאמר זה שצוה השם יתברך ללבנה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מאמר רבי יוחנן דאמר לשון 'יָפֶה' ולא אמר 'טוֹב' כדנקיט קרא, והוא על פי מה שכתב הרב הקדוש מהרש"ם ז"ל בליקוטי שושנים כי 'אָדָם' [45] נחלק לשלשה חלקים כל חלק מספר י"ה [15] , וחוה כשאכלה מעץ הדעת הוסיפה על כל י"ה אות פ' ונעשה ג' פעמים 'פִּיהָ פִּיהָ פִּיהָ' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל 'חוה הביאה מר לעולם'. והיינו ג' פעמים פ"ה [240=3x80] הוא מספר מַר (בראשית כז, לה) בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וכו' 'במר מה' כי אלו המ"ר נעשו מן מ"ה שהוא מספר 'אָדָם' עיין שם. וזהו שנאמר 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה' (קהלת ז, כו) . והנה נודע בנישואין יהיה תיקון פגם עון חוה באכילת עץ הדעת בפתוי הנחש שאמרה 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל' (בראשית ג, יג) , ודרשו רבותינו ז"ל (שבת קמו.) 'הִשִּׁיאַנִי' לשון נשואין שהטיל בה זוהמא. ונמצא בנישואין לשם שמים מתקן פגם פִּיהָ של חוה ונהפך צירוף פִּיהָ לצירוף יָפֶה. ולכן כשהזווג אינו כהוגן שלא בחר בו השם יתברך אומר אין זווגם עולה יָפֶה שאין זווג זה כדאי לתקן פגם פִּיהָ של חוה לעשות מן צירוף פִּיהָ צירוף יָפֶה. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון מה שהקידושין נגמרים ביד ובפה שצריך ליתן בידו כסף קידושין ויאמר בפיו 'הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי' בזה כי ביד יש באצבעות ובכף ט"ו פרקים כמנין י"ה ועל ידי צירוף האמירה בפה מניח אות פ' בין אותיות י"ה ויהיה צירוף 'יָפֶה' ובזה זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה שיהפוך צירוף פִּיהָ לצירוף יָפֶה .

מַאי 'חֲזֶרֶת'? 'חָסָא'. נמצא הירק שעושין בו זכר לגלות מצרים נקרא חֲזֶרֶת ונקרא חָסָא ושם חֲזֶרֶת מורה שעתיד לחזור עליהם הגלות על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה יג, ה) למה נקרא חזיר שעתיד לחזור, וכן כאן לא יצאו בזמנם אלא עתידין להשלים המנין בשעבוד מלכיות ולכן אמר לו אמור להם 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה' (שמות ג, יד) ושם חָסָא מורה מה שעשה באופן זה להוציאם קודם הזמן בשביל שיחזור עליהם הגלות בשעבוד מלכיות היינו משום דחס רחמנא עלייהו דאם היו יושבין כל סך הגלות במצרים היו נטמעין והולכים וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד.