בן יהוידע על נדה לא:

כֵּיוָן שֶׁבָּא זָכָר בָּעוֹלָם, בָּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם (ישעיה טז, א) . נראה לי בס"ד דהזכר אחוז בתפארת שהוא כולל ששה הויו־ת דששה קצוות חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שעולה מספרם קנ"ו וקאמר כאן זָכָר 'זה-כר' וצרף מספר כר [220] ומספר קנ"ו עולה שָׁלוֹם [156+220=376] מה שאין כן הנקבה אחיזתה במלכות שאין בה אלא הוי־ה אחת.

עַד דְּאָמְרָה, מְזוֹנֵי לָא יְהָבֵי לָהּ (בראשית ל, כח) . פירוש הזכר הולך לבית הספר לכן אמו תשתדל להביא לו סעודתו מאיליה כדי שילך לבית הספר ללמוד מה שאין כן הבת אינה הולכת לבית הספר לכך אין שמים לב עליה להקדים לה ועד שתבקש סעודתה לא יהבי לה. אי נמי קאי על אחר גידולם ונשואם דהאיש הוא יקדים להביא מזונות בידו לצרכו ולצורך ביתו מאליו אך האשה אין דרכה לצאת לשוק לקנות אלא תבקש מבעלה שיקנה ויביא לה.

וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר" (תהלים נא, ט) . קשא כיון דאיכא פסוק מן התורה למה הוצרך להביא פסוק מן התהלים? ונראה לי בס"ד כיון שבא לפרש בזה מלת 'בְּחֵטְא יֶחֱמַתְנִי' שהוא לשון דנקיט דוד המלך ע"ה בתהלים ניחא ליה טפי לפרשו בלשון שנשתמש בו דוד המלך ע"ה עצמו בתהלים דלא נימא לשון תורה לחוד ולשון כתובים לחוד. ודע דאף על גב דאיכא קרא אחרינא דכתיב וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת (ויקרא יד, מט) שהוא קודם ג' פסוקים, לא דקדק להביא פסוק זה דקדים טפי משום דהוה צריך להאריך יותר להזכיר ארבעה תיבות לפחות ופסוק ו'חַטֵּא אֶת הַבַּיִת' די לו להזכיר שלשה תיבות.

שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד) . עיין תוספות והקשה מהרש"א לפי זה פסוק זה היה צריך השואל לאומרו לחזק שאלתו ולא המשיב? ונראה לי בס"ד דהמשיב אמרו כי הוא מפרש 'מַרְאֵיךְ' דקרא לשון חֵלֶב מְרִיאִים (ישעיה א, יא) שכתב השרש שהוא לשון פטום וכאן אמר 'מַרְאֵיךְ' רצונו לומר פטומיך והיינו העצם שאת נתפטמת ממנו הוא נאוה והכי קאמר למה קולך ערב מפני שמראיך הוא עצם הצלע שנתפטמת ממנו הוא 'נָאוֶה' כלומר קולו ערב ונאוה.