בן יהוידע על נדה לא.

דּוֹמֶה לֶאֱגוֹז מֻנָּח בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם (ירמיה ז, כט) . דמהו לאגוז שסובל שני פירושים אחד אֱגוֹז [17] גימטריא טוֹב [17] ואחד אֱגוֹז גימטריא חט [17] כמו שכתב רמ"א ז"ל בשולחן ערוך (אורח חיים בהגה"ה הלכות ראש השנה) דאין אוכלים אגוז בראש השנה , כן האדם בעודו עובר אין יוצא ממנו שום פועל עד אחר הלידה או יהיה טוב או יהיה חט נמצא כאגוז ששוקע לצד ימין ולצד שמאל.

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה. נראה לי רוּחַ קאי על נפש הגשמית הנקראת כח הגוף וּנְשָׁמָה היא נפש האלהית שהיא חלק אלוה ממעל וקורין חכמינו ז"ל לנפש בשם נשמה. וּקְלַסְתֵּר פָּנִים דקדוק הצורה שבה ניכר בין ראובן לשמעון. וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשֵׁמַע הָאֹזֶן יבואו לו אחר כך בהדרגות כי אין לו שמע האוזן מן הלידה דאף על פי שאזניו פתוחות אין לו הרגשה בשמע וכן אין לו ראיה אף על פי דעיניו פתוחות אין לו הרגשה בחוש הריאות לראות לכאן ולכאן אלא זה יהיה לו אחר הלידה בהדרגות, וְדִבּוּר פֶּה יתאחר יותר עד אחר איזה חדשים ולכך חשיב להו כל חד בפני עצמו דאין באים בזמן אחד וכן נמי הִלּוּךְ בְּרַגְלָיו יתאחר יותר.

בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם (תהילים, קלט) . קשא מאי האי לישנא דנקיט 'בֹּא וּרְאֵה'? ונראה לי בס"ד מעשה באשה אחת שטבעה ספינתה בים והיא נשאו אותה גלי הים והביאו אותה לאי אחת בתוך הים שהיה בה יער גדול והיתה יושבת לבדה בתוך היער ונזונת מן פירות היער והיא היתה מעוברת וילדה שם לבדה וגדל שם בנה והיה כבן שבעה עשר שנה ויום אחד ראה שכבת זרע יצא ממנו ושאל לאמו מה זאת? ותאמר זה זרע גנוז בקרב האדם ומזה הזרע אתה נוצרת בתוך בטני ואחר שנשלמה ברייתך ברמ"ח אברים ושס"ה גידים היית דר בבטני תשעה חדשים ואחר כך יצאת מבטני וינקת חלב ממני וגדלת מעט מעט עד שהגעת לשנים אלו עתה וכן היה אביך ואבי אביך עד אדם הראשון. ויאמר לה משחקת את בי! איך אפשר להיות בעולם כך שבריה כמוני נעשית מן טיפה זרע כזה? ועוד איך אפשר שיהיה דר תשעה חדשים בתוך הבטן ויתקיים? והלא אם יניחו אותו עכשיו בתוך כיס אחד ויסתמו אותו שאינו רואה אויר ימות! ועוד כמה וכמה קושיות הקשה לאמו שאי אפשר להיות כך וכך שהם הפך הטבע וכל מה שנשבעת ואומרת לו כך וכך היה באמת אינו מאמין לדבריה. ואחרי זה באה ספינה ועברה על אותו האי ותקח את האשה ואת בנה ויביאום לישוב בני אדם ונשא הבן אשה ונתעברה אשתו ממנו ודר העובר בבטן אמו תשעה חדשים וילדה אותו בפניו וראה בעיניו הכל אז האמין לדברי אמו מכח ראות עיניו בחוש הראות ואף על פי שהשכל מכחיש כל זה מצד שליטת הטבע היה מוכרח להאמין על פי ראות עיניו נמצא יצירת הולד ועיבורו ולידתו וגידולו אי אפשר לו לאדם להאמין בכל זה בדרך תָּא שְׁמַע אלא דוקא בדרך תָּא חָזִי וכאשר סופר במעשה הנזכר. ולכן כאן שהוא מדבר מן פליאות ענייני העובר אמר ' בֹּא וּרְאֵה ' בעין החושית שלך יען כי על פי עין השכלית ושמע האוזן אי אפשר שתאמין בכל הדברים האלה.

אֲפִלּוּ בַּעַל הַנֵּס אֵינוֹ מַכִּיר בְּנִסּוֹ (תהלים עב, יח) . נמצא יש נס גלוי ויש נס נסתר ולכן תמצא באותיות נֵּס במלואם כזה נו"ן סמ"ך יש מספר נס [110] ואותיות הפשוט של נס קאי על נס הגלוי והמלוי של נס קאי על נס הנסתר כי הפשוט גלוי והמלוי נסתר.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְרִיתַנִי וְזֵרַזְתַּנִי. נראה לי בס"ד רמז דוד המלך ע"ה לפי דרכו בזה ענין אחר המורה על ענוה שלו דידוע שהוא לא היה לו חיים ולקח שבעים שנה מן אברהם אבינו ע"ה חמש שנים ומן יעקב אבינו ע"ה כ"ח והשאר מן יוסף הצדק ע"ה על כן אמר דוד המלך ע"ה לפני רבונו של עולם (תהלים יח, לג) זְרִיתַנִי מצד שנות חיי על שלשה צדיקים שלקחתי לי חיים מהם ועל כן זֵרַזְתַּנִי בתורה ומצות ומעשים טובים כי מצד עצמי לא הייתי ראוי להיות צדיק אם הייתי חי בחיים שלי.

וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע (במדבר כג, י) . קשא היה ראוי שיתאלם על הדבר הזה שהוציא מפיו? ונראה לי בס"ד כי דבר דברים אלו מחמת ראייתו שראה בעין השכל במראה הנבואה לכך נענש בעינו החושית. אי נמי לקה בעיניו על אשר דבר סרה בענין זה של ההזרעה שהיא נמשכת מן מאור עינים כמו שאמרו רבותינו ז"ל תשמיש מכהה עיניו של אדם ופרשתי לכן קורא האב לבן אור עיני ועל כן נסמת עינו של בלעם.

מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִיַּע בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה (בראשית מט, יד) . יש להקשות מה ענין סיוע זה? אם בשביל שגעה החמור ועל ידי כך שמעה לאה 'וְיָצְאָה לִקְרָאתוֹ' ואמרה לו 'אֵלַי תָּבוֹא' (בראשית ל, טז) הנה גם אם לא היתה יוצאת לקראתו אלא היה נכנס לפי תומו באהל רחל היתה רחל מביאתו לאהל לאה לקיום התנאי שלה שכבר נתחייבה בכך מעת שקבלה הדודאים בו ביום וכמו שנאמר שאמרוה לאה 'כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ'? ונראה לי בס"ד געיית החמור שהיתה על ידי השגחתו יתברך היא הכריחה את יעקב אבינו ע"ה לשמש באותה הלילה כי ידוע שיעקב אבינו ע"ה לא היה משמש בחול אלא רק בליל שבת אף על פי שרחל עשתה תנאי שיבא אותה לילה באהל לאה והיה בא שם לא היה רוצה לשנות מנהגו שהוא בנוי ועשוי על פי רזין עלאין ואם היה בא לאהל לאה ולא היה משמש מה הועילה לאה? אמנם כשראה יעקב אבינו ע"ה שגעה החמור שאין זה מנהגו כלל הרגיש כי געיית החמור היתה בהשגחה מן השמים ואמר בדעתו למה היה זה? אם בשביל כדי שתדע לאה ותצא לקראתי הנה אפילו אם לא היתה יוצאה והייתי הולך לאהל רחל הייתה רחל מביאה אותי לאהל לאה כדי לקיים התנאי, ואם כן למה היה בהשגחה מן השמים שגעה החמור? אלא ודאי יש רצון מהשם יתברך שבזאת הלילה אשמש עם לאה ואף על פי שהוא חול ולכן געה החמור כדי שתשמע לאה ותבא לקראתי ותאמר לי אלי תבא דכונת לבה על ביאה של תשמיש וצריך אני לשמוע בקולה ואבוא אליה אף על פי שאין זה מנהגי לשמש בחול ונמצא שפיר אמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא סייע באותה מעשה כי לא עשה אותה מעשה אלא בעבור געיית החמור שהייתה בהשגחתו יתברך. ונראה לי עוד הסיוע היה שאף על פי שהיה בימי החול ואין נעשה בחול זווג עליון דגדלות דישראל ורחל עשה השם יתברך דבר חדש שיהיה זווג עליון דגדלות דישראל להוליד נשמת יששכר וזהו הסיוע שסייע הקדוש ברוך הוא עוד בזה. ושמעתי אומרים בשם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שכתב שאותה הלילה היתה ליל חג השבועות שעתיד שתנתן בו תורה ואמרתי בס"ד דדבר זה נרמז בכתוב 'וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא' (בראשית ל, טז) שנרמז חג השבועות בתיבת הוא והיינו דאמרי בגמרא (ראש השנה ו:) עצרת פעמים בחמשה פעמים בששה פעמים בשבעה, ואות ה"א של ' ה וּא' רומזת לפעמים בחמשה ואות וא"ו של 'ה וּ א' רומזת פעמים בששה ועוד תצרף אותיות ו"א של 'ה וּא ' שמספרם שבעה הרומזים לפעמים בשבעה ולכן כתיב 'וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא' רצונו לומר לילה של 'הוּא' שהוא ליל חג העצרת.

וְלֹא פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפֵרְשׁוֹ (בראשית מו, טו) . יש להקשות אומרו 'עַד שֶׁבָּא' מהיכן בא וכהאי גונא דקדקו במאמר עד שבא רבי עקיבה ולימד אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:) ועוד מכאן משמע דיש טעם לזכות רבי צדוק בדרשה זו ומה הוא? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דקדושין (קדושין מ.) דרבי צדוק תבעתיה ההוא מטרוניתא ומסר עצמו למיתה שישב באש כדי שלא יטמא זרעו בנשג"ז [בנדה ,שפחה, גויה וזונה] ולכן אחר זה שסיכן עצמו שלא לטמא זרעו זכה יותר מכל חכמי דורו להשיג דרשה זו בענין ההזרעה של איש ואשה ולזה אמר עד שבא רבי צדוק ממקום הסכנה של בית אותה מטרוניתא ולימד דרשה זו ואף על גב דאיכא דרשה אחרת לחכמינו ז"ל בפסוק אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא יב, ב) שדרשו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נידה כה:) אין זו דרשה מפורשת כי מה שאמרו תחלה הוא בעל פה והוא מצד אחד מה שאין כן דרשת רבי צדוק מפורשת בשני צדדים.

"מַרְבִּין בָּנִים וּבְנֵי בָנִים" (דברי הימים א ח, מ) . קשא בשלמא בנים בדידהו תליא ששוהין על הבטן וגורמים להביא בנים אבל בני בנים בבניהם תליא מלתא? ונראה לי בס"ד דעל הרוב הבן ידמה לאביו במזגו וטבעו ואם טבעו לכבוש תאותו גם הבן יהיה לו טבע זה ונמצא במה שעושים הבנים בשהייתם על הבטן לכבוש תאותם זה בא להם מכח אביהם. אי נמי מה שאמר 'מַרְבִּין בָּנִים וּבְנֵי בָנִים' שאם האב יוליד בנים זכרים אז גם בנים של בניו נקראים על שמו דבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב:) אבל אם יוליד נקבות אין הבנים של בנותיו נקראים על שמו.